ריוטה נקאנו הבימאי והתסריטאי של הסרט שגורם לכולם להשתמש בחבילת ממחטות לניגוב הדמעות, יצר יצירה קולנועית שלעולם לא תשכח. יצירה מלאת תובנות על חשיבותה של האם, לא משנה אם היא הביולוגית או לא. על הקשר הענק בין הבת לאם שתמיד הוא החזק ביותר. האם פוטבה (ריה מיאזווה) שבעלה עזב את הבית לפני שנה, חייבת לעבוד כדי לפרנס את בתה בת ה-11 ולהיות הצוק האיתן עבורה. הבימאי לוקח את הצופים אל תוך הבתים והמשפחות היפניות, כפי שאף בימאי סרטי קונג פו ומלחמות עשה עד היום. לא אנג לי ולא אחרים. הצופה נחשף לצורת החיים האינטימית, הספוגה אהבה שאינה מתבטאת במילים, כי היפנים מאוד עצורים, אך הבעות פני השחקנים ומשחקם אומרים את הכל. הצופה כמו מצוי לצידם של הצילומים, רואה כיצד היפנים הלא אמידים בלשון המעטה, אוכלים, ישנים, מקפידים על הנקיון שאפילו האמריקנים והגרמנים יכולים לבוא וללמוד מהם. בכל סצינה, אתה חש כמו היית חלק ממנה. צילומי התקריב מהפנטים את הקהל ומחברים ומהדקים את הקשר בין גיבורי העלילה לקהל כמו היו משפחה אחת. ומה בעצם מהות המילה משפחה? האב שנטש ונעלם, האם ששכרה חוקר ומצאה את הבעל, וכשהיא מספרת לו מדוע הוא חייב לחזור - הוא עושה זאת מיד. אך מצרף לתא המשפחתי את בתו הקטנה מאשה אחרת. הכל כאילו מסובך, בעוד חיי הבת בת ה 11 עוברים סבל של התעללות הילדות בה בבית הספר. אכזריות הבנות פשוט לא תיאמן. אך מכל סחרחורת הרוע מחלצת את הבת אמה, המהווה לה מודל כיצד מתגברים ומצליחים. רגעים בלתי נשכחים, המדגימים מה חשיבות התייחסות האם לבת בכל מקום ובכל זמן. העדינות במשחק של כל השחקנים, והתרבות הגבוהה של יפן, הלקוחה כאילו מפלנטה אחרת, הלוואי ותחדור גם לתרבות שלנו אם ירצה השם, והמסירות של כל חלק בתא המשפחתי, גם ללא קשר דם, היא משהו מלמד ומוכיח עד כמה עלינו לחשוב על מה שראינו וליישם לפחות שמץ מכל זה. בלי קשר לנסיון העבר של מלחמת העולם השנייה. האכספרסיביות הגדושה של היפנים, החבירה שלהם למדינות הציר שהצריכה שימוש בפצצות אטום כדי לשים קץ לשפיכות הדמים המיותרת - אין להם קשר לכל הנאמר בביקורת הסרט. המסע לחיפוש האם האמיתית, כל המאורעות שבדרכן של האם ושתי הבנות (את הקטנה אימצו מיד ובאהבה ענקית) הם מסד לכל מה שהבימאי התסריטאי רצה להעניק לנו הצופים. הכל מפתיע ושונה, והתובנות שאנו מקבלים באיכות הסינמטקית העילאית ביותר, הם השכר לכל צופה בסרט. יפן היא חוויה. כמי שהייתה שם, ומיד בחזרתה למדה יפנית, מתוודה אני כיצד האהבה העזה של היפנים ליופי, לאסטתיקה ולתרבות ההתנהגות הכה אצילית מלאת כבוד ויקר לכל בן משפחה ולכל אדם - כל אלה קנו את לבי לעד, בציפיה לביקור הבא שלי ביפן. והסרט "אהבתה מרתיחה את המים באמבטיה" המוקרן החל מיום חמישי זה בסינמטקים - הוא מספר אחד שלי ברשימת הסרטים הטובים של אי-פעם.