אחד העם נגד הרס חאן אל חמאר

"אחי מוצאים עצמם בתוך חרות ללא גבול כלפי הערבים, חרות פרועה... כאשר יקרה לעבד כי ימלוך". מלים אלו כתב אשר צבי גינצברג בשנת 1881 במאמר בשם "אמת מארץ ישראל" בתום סיור שערך במושבות הראשונות בשליחות הארגונים הציוניים". באותו מאמר, שנכתב לפני 137 שנים מבקש אחד העם להרוס מיתוס שקרי, לפיו באנו לארץ ריקה ושוממה. "רגילים אנו להאמין, כי הארץ היא כמעט כולה שוממה, מדבר לא זרוע". אחד העם קובע נמרצות שאין הדבר כן. ניכרת רגישות רבה אצל אחד העם כלפי האריסים ובני משפחותיהם. הוא זועם על גילויים בלתי מוסריים ונגד דעות מוטעות. "רגילים אנו להאמין כי הערבים הם פראי אדם... שגיאה גדולה היא..." בצער ובכאב אני כותב, שעד היום לא נכנסנו לנו את הגישה של אחד העם - "אנו באים לגור בתוכם... עלינו להתהלך אתם באהבה ובכבוד, ואין צריך לומר בצדק ובמשפט ומה עושים אחינו בארץ ישראל". ההפך ממש ...מוצאים עצמם בתוך חרות ללא גבול, חרות פרועה...". רשימה זו של אחד העם, שמובאות מועטות ממנה הובאו כאן, נכתבה בשנת 1881 לאור גילויים מעציבים, להם היה ער בעת שליחותו בסיור במושבות ומתוך ביקורת של ייסורי אוהבו של המפעל הציוני ועם זאת רגיש לעוול לאלפי האריסים הערביים, שדורות עיבדו את האדמה בזעת אפם ומצאו עצמם מנושלים. ביום חמישי בשבוע שעבר סיירו שגרירי מדינות אירופיות בחאן אל חירן, כפר המועמד להריסה, שכל אדמותיו יועבר לכפר אדומים. ביו השגרירים והקונסולים של בריטניה, צרפת, גרמניה, איטליה, שבדיה, פינלנד, דנמרק, שוויץ, ספרד, פורטוגל, בלגיה ואירלנד ריחפה גם רוחו של איש הרוח אחד העם שחזר והדגיש, כי בל לנו לעלות על שרטון של נישול עובד אדמה ערבי מעל אדמה, אותה הוא עיבד עשרות רבות של שנים. בחאן אל חירן חיות משפחות משנת 1950 שנים רבות לפני שהוקם כפר אדומים, שדורש לספח את כל שטחי חאן אל חירן, אליה הגיעו משפחות פלשתיניות-בדואיות משבט הג'הלין, שגורשו מצפון הנגב על-ידי מדינת ישראל בתום המלחמה בשנת 1950. כשהם גורשו הם הגיעו למקום בפתחו של נחל פרת או בשמו הידוע ודי קלט בתקופת שלטון הירדני. מאז 1967 מדינת ישראל אינה מוכנה להסדיר את מעמדם במקום ולוקחת חוליה חלשה בחברה הערבית ומתנהגת כלפיה כ"עבד כי ימלוך" (אחד העם). מצערת העובדה שב-24 במאי אישרו שופטי בג"ץ למדינה להרוס את הכפר. אני מקווה, שממשלת ישראל תהיה כרויה לבקשת האחוד האירופי וחמש המדינות הגדולות באירופה להקפיא את הריסת הכפר. אנחנו, שבאנו לכאן לבנות בית לאומי יהודי, חייבים לאמץ את גישת "אחד העם", כי "הארץ היא אינה שוממה". כן עלינו לאמץ את גישתו, "שאנחנו באים לגור בתוכם", ועלינו "להתהלך איתם באהבה ובכבוד ואין צריך לומר בצדק ובמשפט" וכל זה, למרבה הכאב, לא קיים בחאו אל חירן. שם קיימת תחושה כואבת של חיים במציאות של כיבוש. אַתָּה כּוֹבֵש בְּחוֹרֶשׁ בְּלוּי שִׁיפָה הַנּוֹשֵׁק לְהַר חַלְחוּל מְצָאָתִיו - כְּבַד לְבוּשׁ מָהוּהַ לוֹטֵשׁ בִּי רִפְיוֹנוֹ כּורֵעַ בְּחִדְלוֹנוֹ וּבְאִלְמוּתוֹ אוֹמֵר לִי: "אַתָּה כּוֹבֵשׁ". למרבה הכאב, ישראל מבצעת כבר שנים לא מעטות תוכניות להעברה בכפייה של קהילות פלשתיניות שלמות משטח סי, שהוא בשליטה אזרחית וצבאית של ישראל. מדובר בקהילות פלשתיניות, המתפרנסות ממרעה ומחקלאות, בעיקר בשטחים ממזרח לירושלים, דרום הר חברון ובקעת הירדן, אותם רוצה ישראל לראות נקיות מפלשתינים. יש קשר עם מגמת יעדי סיפוח שטח סי למדינת ישראל, וכך לקבור סופית את רעיון המדינה הפלשתינית לצידה של מדינת ישראל. זה פתרון מוסרי העושה צדק עם שני העמים. כדי ליצור עובדות, שיקלו סיפוח שטח סי וימנעו כל אפשרות של הסדר עתידי, ישראל מונעת בכוח השררה, אליה גויסה גם מערכת המשפט, המגבה הרס קהילות פלשתיניות שלמות, מגבה מדיניות טרנספר ואפס אישורי בנייה בכפרים הפלשתינים באזור סי. בכאב אני מוציא מתחת ידי את המשפט "פשע מלחמה" לנוכח הריסת קהילות רועים וחקלאים בחאן אל חירן. גירוש תושבים זה פשע מלחמה. לצערי, מערכת המשפט נתנה יד ליצירת מצב, שימנע מימוש פתרון, העושה צדק לשני העמים - מדינה פלשתינית לצידה של מדינת ישראל.