שירי הקובץ, מחזקים את דעתי על מהי שירה איכותית. זוהי שירה שיש בה את כל האלמנטים הנדרשים כדי ליצור באדם המתורבת את השאיפה להחזיק בספר שירה, להבין את השפה העברית לעומקה ולאהוב את היקום - האדם, הטבע, החי והצומח על כל יתרונותיו ומחדליו. הרעיונות המועלים בנכתב, באים לעיתים בפנים היתוליים שבו יש רבדים ציוריים של שיתוף פעולה יומיומי בין האדם לבין החיות הדרות בסביבתו. כמובן מתנהלים בסצנות השונות, חיים של כוחניות ושררה; מלחמת קיום של שליט וכובש; אולם יש גם הפסקת אש בין המתחרים והניצים, ואז שורר שקט שלום אחווה ושלווה. השיר: "בביתי יש גינה" (ע' 23-10) יכול להביא לכל אחד מאיתנו את התובנות שניתן להפיק מהתרחישים המתנהלים מאליהם בשגרת היום והליל. מה שנדרש מאיתנו זה לדעת מחד - איך לחיות בשלווה ובנעימות עם 'הבדידות' הפסטורלית ומאידך - גם לדעת לקבל את האחר והשונה הנכנס לחיינו בדחילו ורחימו, והופך מאליו לחלק אינטגרלי בלתי נפרד מאורח חיינו. המבט הכללי על מבנה 'היממה' המורכב: מבוקר; צהריים; ערב; ולילה - מצליח לעורר את כל האלמנטים לתסיסה ולחיות. ראה פסוקים מהדרמה הפואטית כמובא: ..."זוּג העוֹרְבָנִים חוֹגֵג וְנִרָּגשׁ...//...אַךְ רְאוּ: כָּךְ חוֹלֶפֶת תְּהִלָּת-עוֹלָם,/לֹא לְזְמַן רַב יִתְגָּאוּ בָּכִבּוּשׁ,/בְּטֶרֶם הִסְפִּיקוּ לְהִתְעַנֵּג עַל שְׁלָלָם/מוֹפִיעִים בֻּלְבוּלִים אֲפֹרֵי לְבּוּשׁ...//...מָה שֶׁעָשׂוּ הֵם לַחֲתוּלִים הַמִסְכֵּנִים,/הָעוֹרְבָּנִים נְסוֹגִים דֶּרֶךְ סֶדֶק...//...הַבֻּלְבּוּלִים חוֹגְגִים בְּקוֹל רָם וְּצָרחוֹת,/נִצָּחוֹן גָּדוֹל וּמַרְשִׁים -/כִּבוּשׁ גַּן הָעֵדֶן הֻשְׁלַם, לֹא פָחוֹת!/וְּכְשֶׁאֵין עִם מִי לָרִיב, הֵם נוֹטְשִׁים". או אז: ..."כְשֶׁהֵם מְפַנִּים אֶת גַּן הָעֵדֶן הַטּוֹב,/הַשֶּׁמֶשׁ נוֹגַעַת בְּרוּם שָׁמַיִם./שְׁחֹר-לָבָן הֶחָתוּל חוֹזֵר מִן הַרְחוֹב/לְחַפֵשׂ אֲרוּחַת צָהֳרַיִם"... מכאן ואילך, השיחה מתנהלת עם החתול המתנחל בנחלה לא לו ועושה בה ובבעליו, כחפצו: ..."אֲנִי מִתְקָרֵב, הוּא 'לֹא שָׁם' עַל כָּמוֹנִי,/צוֹפֶה שֶׁאֵלֵךְ, מַבָּטוֹ קַנְטְרָנִי...//...הוּא חוֹזֵר לְנַמְנֵם, אֲנִי לַמִקְלֶדֶת,/ לַסַּל, לְאָרוֹן, לְחִפוּשׂ בִּמְגֵרָה,//...הוֹלֵךְ לִמְכוֹנִית 'חֲדוּר מַטָּרָה'...//...יָפֶה מִצִּידּוֹ שֶׁמַּרְשֶּׁה לִי לִנְּסֹעַ...//...שְׁעַת צָהֲרַיִם/חָזַרְתִּי רוֹגֵעַ./הַגִּינָה הִתְרוֹקְנָה וְשֶׁקֶט שׂוֹרֵר./הָרִמוֹן מְנֻמְנָם. הַשֶׁסֶק יָגֵעַ./הֶאָבָק הִתְיַשֵׁב. זוֹ שָׁעָה לְשׁוֹרֵר...//...כָּל הַלַּיְלָה 'מִיָאוֹ', 'פִּסְט', נְהִי כֶּשֶׁל יֶלֶד,/מְקִימִים קוֹלוֹת הֳמֻלָּה וְשָׁאוֹן...//...מָה קוֹרֶה בָחָצֵּר, אֵין שָׁם שָׁעוֹן?...//... בַּבֹּקֶר, בַּבֹּקֶר, בֵין אַרְבַּע לְשֶׁבַע - /בְּרְבַע לְשֵׁשׁ, בָּא חָתוּל לַגִינָּה"... והכל חוזר אל ההתחלה. פרקי השירים האחרים שבקובץ, רוויים לא פחות ב'יפי החלום', יחד עם השאיפה והתקווה לשלמות הגוף עם הנפש. דוגמה לכך נמצא בפסוק מהשיר - "אל מדרונות הקיץ" (ע' 25): ..."עַל כְּנַף נְשָׁרִים הִגְבַּהְתִּי לִפְסָגוֹת./כְּנוֹצָה נָשַׁרְתִּי/שָׁקַעְתִּי/וְשׁוּב נָסַקְתִּי/מִתּוֹךְ מִקְוֵי הַתִּקְווֹת הָיְּרֻקִים-כְּחֻלִים"... 'נקודת המוצא' הפיזי של האדם, מול הרוחני והנפשי, מוכיח עד כמה נחוץ לו לאדם עולם 'הקיווי והחלום'. שאלמלא הם, כלל לא הייתה מתקיימת 'המראת הנפש' אל גבהים רוחניים, המסוגלים להתעלות מעל הסבל והשקיעה. 'הגוף' אינו יכול להתקיים ללא 'הנפש'. לפיכך הנפש נזקקת באופן תמידי לרוות צימאון, לצורך התעלות מעל המציאות. הבה נקרא את הבית החותם שיר זה: ..."הֶחָזֶּה מִתְמַלֵא,/הָרַגְּלַיִם קַלּוֹת./צַעִיר וְרָחָב הוּא הָעוֹלָם". והרי אין כוונת המשורר לומר שהעולם התרחב והפך לצעיר. כל כוונתו לומר, שליבו התרחב מהמראה של ההוד והיופי שספגו עיניו, וגופו התמלא באנרגיות חדשות וחיוביות כמו התחדשו נעוריו. בשירי הטבע הקלאסיים הנפלאים של בלומנפלד ניתן לחוש את 'סימפוניית התפרחת' במלוא עוצמתן. ראה שיר ללא כותרת (ע' 27): ..."דְשָׁאִים נִרְחָבִים מִשְׂתָּרְעִים מְלוֹא הָעַיִן,/מִישׁוֹרִים וּגְבָעוֹת, עֲרוּצֵי נְחָלִים./עִם גֶשֶׁם רִאשׁוֹן תִּמָלֵא כָּאן כָּל עַיִן,/יִפְרְחוּ בְנֵי פְּרָגִים, תֻרְמוּסִים, אֲשָׁלִים...//...וַאֲנַחְנוּ שָׁטִים בַּדִמְיוֹן וָּבָרֶגֶל,/וְהָאֹפֶק נִפְרָשׂ מִתְבַּהֵר/וּמַכְחִיל;/וּשְׁנֵינוּ, כְּמוֹהֶם, פוֹקְחִים זוּג עֵינֵי עֵגֶל/וְסוֹפְגִים אֶת הַקֶּסֶם הָרַב מֵהָכִיל"... כמובן, אין זה מדרכו של אלחנן בלומנפלד להתעלם מהעולם הטכנולוגי המשתנה. ומאליו, קולמוסו מנציח את 'ההווה' כחלק מהתרחשות של תהליך נורמטיבי. והוא מביא (בשונה מהשיר הקודם) שיר טבע 'בועט' המביע עמדה. ראה בית מהשיר - "במרומי ההרים" (ע' 34): ..."מְעַט מְעַט הִתְרוֹקֵן תַּרְמִילִי/מִכֹּל שֶׁהֵכַנְתִּי./מְעַט-מְעַט נִמְלָא/בַּחֲפָצִים שִׁמוּשִׁיִים:/חַוָיוֹת,/ תּוֹבָנוֹת חֲדָשׁוֹת,/שִׂמְחַת הָהֲוָיה...//...הַמַּפוֹת וְהַתָּכְנִיוֹת שֶׁהֵכַנְתִּי,/בָּלוּ וְנִפְזְרוּ בַּרוּחַ,/בְּמַכְשִׁירֵי הַנִּוּוּט גָּוְעוּ הַמַּצְבֵּרִים,/עָלְתָה הַאֶנְרְגִּיֶה./ הֶחֲלַפְתִּי אוֹתָם בְּאַבְנֵּי צוּר/וּבִּצְדָפוֹת יָפוֹת מַרְאֶה וּצְלִיל...//...מִתְפַּשְׁטִים בַּסְּפִירוֹת/וּמְשַׁנִים אֶת תְּמוּנָת הָעוֹלָם...//...כָּעֵת, גַּם בִּמְרוֹמֵי הֶהָרִים אֲנִי יָכוֹל/לִשְׁמֹע אֶת הֶמְיַת הַיָּם"... שיריו של בלומנפלד ספוגים באהבתו וסגידתו לירושלים לרחובותיה ולשכונותיה שהפכו שם דבר. כך שלא ניתן לדלג על הנושא העיקרי המאגד קובץ זה, מבלי להעלות ציטוטים אחדים מיצירותיו בנושא. "שיר המעלות" (ע' 35): ..."קַיִץ/כְּחֹם הַיּוֹם/בִּרְחוֹב הַמַּעֲלוֹת בִּירוּשָׁלַיִם/שָׂמֵחַ וְטוֹב לֵב/כִּנוֹרִי בְיָדִי/כְּדָוִד...//...רְאִיתִיהָ/מִבַּעַד לַחֲרַכִים,/אֶת כֹּל מָעֲלוֹתֲיהָ/מִחוֹלֶלֶת עַל בָּמַת/שְׁעוֹן חוֹלוֹת/הַזְּמַן,/ טוֹבֶלֶת/בְּאַמְבַּט אוֹר/שֶׁל שֶׁמֶשׁ צָהֳרַיִם./נִפְעָמְתִּי,/רוּחִי הִתְעַלְתָה/פַּעַם וְעוֹד פַּעַם./מֵאָז אֲנִי כָּאן"... בהמשך הקובץ נראה כי המשורר 'אינו חוסך שבטו'... ומביע בחריפות יתרה את רגשותיו לגבי השינויים מרחיקי הלכת שהתחוללו בעירו - 'בשל בצע כסף'. והרי פסוק מהשיר: "קינה על שכונת ממילא" (ע' 55-54): ..."יִבָּנוּ מִפְלָצוֹת חֲדִישׁוֹת וָּנאוֹת/וְּכְבִישִׁים עֶלְיוֹנִים וְּכִבישִׁים תַּחְתּוֹנִים,/אֲבָל הַמְחִירִים לֹא יִסַפְרוּ בִּמְאוֹת,/אֶלָּא בָּאֲלָפִים,/וְיִתְחַלְפוּ הַקּוֹנִים...//...אַךְ כָּעֵת, עִם הַפִנוּי, לִפְנֵי תֹּם הַמְּלָאכָה,/מִמֵּילָא אֵין מָה לַעֲשׂוֹת בְּמָמִילָא;/וּכְבָר לֹא חָשׁוּב מִי קָבַע הֲלָכָה/וִּמי הִתְנָגֶד לָה, וּמִי לָה...//...וְעִם שׁוֹךְ הַמְּהֻמָּה, מַּהָפֵּכָה נִשְׁכַּחַת -/וְהָאוֹרוֹת הַבּוֹרְקִים מוּעָמִים לִפְעָמִים,/יָעֲלוּ אָז מִנִבְכֵי פִּנָּה נִדַחַת,/ הִי, קִינָה וְכַמָּה זִכְרוֹנוֹת נְעִימִים"... בהמשך נפגוש בפסוקים ייחודיים השאובים מתוך היצירות שבקובץ על השוק המפורסם - "מחנה יהודה" (ע' 58-50): ..."בַּמִזְּרָח, בַּפִּנָּה שֶׁל 'כִּי"חַ' וְ'אַגִריפַס',/אֵין מָקוֹם לְהִיסּוּס -/מְשָׁלְמִים וְרָצִים"...//...מִכָּאן יִשָׂאוּנִי רַגְלַי הָלְאָה, מַטָּה,/מֵרְחוֹב "עֵץ חַיִּים" אֶל מוֹכֵר פִיצּוּחִים,/אֶל דוּכַן תַּפּוּחִים זְהוּבִים כְּסוֹנֵטָה./לְיָדוֹ אֶתְבַּשֵּׂם בְּדוּכָן שֶׁל פְּרָחִים"... ובשיר: "במורד אגריפס" (ע' 61-60) נגלה את מוטיב אהבתו של אלחנן בלומנפלד למכחול, לצבעים, ולציור - אשר באים בדפי קובץ השירים, מקשטים אותם, ומוסיפים להם נקודות חן רבות: ..."סַל קְנִיּוֹת בְּיָדִי; בְּרֹאשִׁי שִׁיר שַׂמֵחַ,/יוֹם שִׁישִׁי מִתְקָדֵם לְצִידִּי בַּסִּיוּר,/ אֵשֶׁת חַיִל תּוֹלָה צְרוֹר כְּבַסִים מֵדִּיף רֵיחַ/מִתְקָרֵב, מִתְבּוֹנֵן וְהִנֵּה רַק צִיּוּר"... על כל אלה אוסיף מנת קינוח מנצחת, עם שירו האולטימטיבי: "ירושלים של כוכבים" (ע' 71) ונקבל על 'מגש של כסף' אוצר בלום של תחושות וריגושים מזווית עינו ופעימות ליבו של המשורר: ..."הוֹלֵךְ בִּיְרוּשָׁלָיִם./נַפְשִׁי, נִמְשֶׁכֶת אֶל הָאוֹר/וְאֵינָה נִרְתַּעַת מִן הַחוֹשֶׁךְ/עוֹד יֵשׁ מְקוֹמוֹת/בָּהֶם אֵפְשָׁר לְהַבִּיט מַעְלָה/וְלִרְאוֹת/יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל כוֹכָבִים./לִפְעָמִים/אֶפְשָׁר שָׁם לָלֶכֶת/לְאִבּוּד/וְטוֹב לִי לָלְכֶת לְאִיבוּד/בִּיְרוּשָׁלַיִם". האמירות היפות שבקובץ מעגנות, אוקינוס של תרחישים המכילים: עצב ושמחה; הומור עדין, לצד סאטירה ומציאות; ובעיקרון - מבט ישיר הנוהה קדימה, אל האור והתקווה. ואסיים מאמרי זה עם טעם של עוד, בשיר ללא כותרת (ע' 37-38): ..."דָּלִיּוֹת, שְׁרִיגִים, כִכְבַסִים עַל הַחֶבֶל-/חֶבְלֵי הַלֵּידָה שֶׁל עִנְּבֵי הַיִּינוֹת/מְחַיְּכִים לָעוֹלָם/וְנוֹשְׂאִים אֶת הַסֵּבֶל/שֶׁל צְמִיחָה וּגְדִּילָה בַּחֲלֹף הָעוֹנוֹת"...