הכיכר הייתה מלאה בצבועים

הכיכר הייתה מלאה במוצאי השבת בהרבה צבועים, תרתי משמע, שאף לא אחד מהם עורר בי רחמים או סימפטיה על מר גורלו. הם נלחמו על זכותם, כביכול, להיות הורים לילד שאישה זרה תביא לעולם, תמורת הרבה מאוד כסף, אולם המטרות האמיתיות שלהם בהתכנסות מעוררת הבחילה היו אחרות לגמרי. אנרכיזם פוליטי היה דגלם. ההתנגדות למדינה שהיא מעצם טיבה יהודית, לא רק מכוח חוקי היסוד שלה, אלא לאור המסמך המכונן שלה, שאותו ניסח בקפידה רבה דוד בן-גוריון, הייתה מסמלי המחאה המזויפת שלהם. האזנתי לדברים. התבוננתי בשלטים, והמיאוס מן האנשים האלה מילא אותי. לא הרגשתי שאני רוצה שהם יהיו חלק מן המדינה שלי. בסתר ליבי אפילו קיוויתי שהם ינדדו יום אחד למקומות אחרים. אולי, לברלין; אולי, אפילו למקום רחוק הרבה יותר. ראיתי שם את אלדד יניב ואת חבורת-הזבל המלווה אותו; הם הניפו שלטים בגנות ראש הממשלה ואז, גם שארית הרצון שלי לראות אותם מתפכחים מן השנאה שהם מפיצים, כמי שמפיץ וירוסים של מחלה רעה, נמוגה. שום דבר אמיתי לא היה שם. הזיוף שבהתגודדות, שאותה חיממו אמצעי תקשורת ארכי-שמאלניים, המכורים רק לקנאה בבנימין נתניהו, על הובלת המדינה לגבהים שמעולם לא היו כמותם בעבר, הייתה גלויה לעין. עיתונאי-חצר גלגלו עיניים לשמיים תוך שהם מצקצקים בלשונם ומשמיעים את אמירותיהם השדופות.

הכל לגיטימי

וכאמור, המתכנסים לא נאבקו, לדעתי, למען זכויות כלשהן. מטרתם האמיתית הייתה: לקעקע את הלגיטימיות של השלטון הנבחר. ובין לבין, הם גם העלו, כבדרך אגב, את הדרישה שהחוק יתיר להם לסחור באיברים של נשים. אין לי, כמובן, דבר נגד מי שמבקש לחיות עם בן זוג או עם בת זוג מאותו המין. זה בסדר גמור, מבחינתי, גם אם מישהו מבכר לחיות בגפו או בשלישיות או ברביעיות או בכל דרך חיים אחרת. הכל לגיטימי. מה שלא נכון יהיה, זה לקבוע בחוק שמותר לרכוש את רחמה של אישה כדי לממש גחמה של מי שיכול בנקל להגיע לאותה תוצאה מבלי לשעבד את גופה של אישה זרה לטובתו. אלדד יניב איננו נמנה, כידוע, על קהילת הלהט"בים, אבל אין הוא מחמיץ כל הזדמנות כדי להלהיט את הרוחות. הכל כשר בעיניו. מפלגת העבודה עוד לא הקיאה אותו מקרבה - ולכן הוא ממשיך. לפני כמה חודשים הוא העלה אל "בימת הנואמים" את מי שמתיימר לפעול נגד שחיתות שלטונית. הלה קרא לראש הממשלה בוגד. לאחר מכן, הוא הכחיש שהוא התכוון למה שהשתמע מדבריו, אבל מה זה משנה? כלום באמת אפשר להתייחס אל האנשים האלה ברצינות? האם אורנה בנאי, לדוגמה, היא דמות מופת שראוי להאזין לדבריה? שמעתי אנשים שמדברים על "מלחמת אזרחים", שקטה, לפי שעה, שכבר מתרחשת במקומותינו. אינני פוסל את האפשרות שזה עלול לקרות אם ניתן לחולי נפש להנהיג הפגנות מן הסוג שהתקיימה בכיכר. אני רק מקווה שלא נגיע לאותם שלבים שכבר גרמו, פעמיים, לקריסת הריבונות היהודית בארץ ישראל.