אלטלנה זה בן-גוריון, לא רבין

אז נכון, שיא הפשע והרשע בפרשת אלטלנה נרשם כשאנשי הפלמ"ח, שרבין היה מפקדם, ירו לעבר אלטלנה הבוערת באש שעליה כבר הונף דגל לבן, ולעבר ניצוליה חסרי הישע השוחים אל החוף. שניים מהמתנדבים שהיו על אלטלנה פרסמו בתום האירועים את המכתב שלהלן: "אנו, כמפקדי הקבוצה האנגלו-אמריקנית שבאה לארץ להצטרף לצבא היהודי ללא נטיות פוליטיות, וכקצינים לשעבר במלחמת העולם האחרונה, דורשים שתערך מיד חקירה צבאית לאיתור הקצין האחראי שהורה על אש לעבר אנשים ששחו במים בניסיון להציל את חייהם". ברור שחקירה כזאת לא נערכה, ואיש טרם הצביע על רבין כמי שנתן במפורש את ההוראה הנפשעת הזאת. אבל למרות שרבין הוא החשוד העיקרי, קרוב לוודאי שכל מפקד אחר של הפלמ"ח שהיה במקומו היה נותן את אותה הוראה. כי לשנאתם של אנשי הפלמ"ח לאנשי האצ"ל לא היה גבול, ואחד מהם שהתראיין בטלוויזיה אמר בפשטות: "בשבילנו הם היו נאצים". אבל היו גם חריגים. הפלמ"חניקית נתיבה בן יהודה סיפרה שהיא סירבה להצטרף למלחמת האחים הזאת, ונשארה בצריפין, והיה לפחות פלמ"חניק אחד שהזדעזע מהנעשה בחוף תל אביב, וסייע לאנשי האצ"ל לטפל בחבריהם הפצועים. אלא שכל מחזה הזוועה הזה לא היה מתרחש אלמלא החליט בן-גוריון לנצל את בואה של אלטלנה כדי להפר את ההסכם שנחתם עם אנשי האצ"ל לגבי השתלבותם בצה"ל, ובעצם לחסל, לפחות מבחינה פוליטית אם לא מעשית, את האצ"ל ואת מפקדו, מנחם בגין. ולהלן לוח הזמנים של האירועים שקדמו לניסיון הטבח על החוף בתל אביב: 1 ביוני 1948: בגין וגלילי חתמו על הסכם הצטרפותם של אנשי אצ"ל לצבא בגדודים משלהם. בהמשך הוקמו שני גדודים של אנשי אצ"ל לשעבר. 11 ביוני 1948: הוסכם עם האו"ם והערבים על הפוגה שבמהלכה אסור להביא נשק לארץ, ויש להודיע לאו"ם על כל הגעה צפויה של עולים. 16 ביוני 1948: בשעה אחת לפנות בוקר הגיעו גלילי, אשכול ודוד כהן (לא דוד הכהן) למטה האצ"ל, ושם נמסר להם על התקרבותה של אלטלנה לחופי הארץ, כשעליה עולים ונשק רב. נוכח האיסור על הבאת נשק בתקופת ההפוגה הם התבקשו לתת הוראה האם להביא אותה, ולהפר בכך את תנאי ההפוגה. לאחר התייעצות עם בן-גוריון התקשר בשעה עשר בבוקר גלילי לבגין ואמר לו "אנו מסכימים להביא את האונייה". ובאותו יום רשם בן-גוריון ביומנו: "ישראל ושקולניק ישבו אתמול עם בגין. מחר-מחרתיים צריכה להגיע אונייה שלהם. ... 800 עד 900 איש, 5,000 רובים, 250 ברנים, 6 מיליון כדורים, 50 בזוקות, 10 נושאי ברן. ... אין לסכן נמל תל אביב, אין להחזיר אותם, יש להעלות לחוף לא ידוע". ובזה בעצם מסתכם כל הסיפור. כי הדברים האלה שכתב בן-גוריון ביומנו התפרסמו רק אחרי מותו, ואילו כל חייו הוא הצהיר שוב ושוב שנודע לו על בואה של אלטלנה רק ב-19 ביוני, וכמובן לא הודה בכך שהוא היה זה שהורה להביא אותה. 19-17 ביוני 1948: התנהלו דיונים בין בגין לגלילי, והצדדים לא הגיעו להסכמה בקשר לשני נושאים: 1. בידי מי יוחזק הנשק שיורד מהאונייה: בגין דרש שותפות של האצ"ל בהחזקת הנשק ושמירתו, וגלילי דרש שהנשק יועבר כולו לצבא. 2. למי יועבר הנשק: בגין דרש שהנשק יועבר תחילה לגדודים של אנשי האצ"ל שכבר התגייסו לצבא, וש-20% ממנו יועבר לאנשי האצ"ל בירושלים, שבגלל שטרם נכללה בתחומי המדינה נשמר בה קיומם הנפרד של המחתרות. גלילי הסכים באופן מעורפל להעביר 20% לירושלים, אבל כנראה שלא הסכים במפורש שהם יועברו לאנשי האצ"ל שבה. גלילי דרש ששאר הנשק יועבר לצה"ל, והוא שיחליט למי לתת אותו. כיוון שלא הושגה הסכמה בשני נושאים אלה, אמר גלילי לבגין ביום 19 ביוני "אנו מושכים את ידינו", כשלגבי המשך המשפט קיימת מחלוקת: גרסתו של גלילי היא שהוא המשיך ואמר "ואתם תישאו באחריות", ואילו גרסתו של בגין היא שגלילי המשיך ואמר "מכל עזרה בפריקת הנשק". ברור שאפילו גלילי לא טען שהוא אמר לבגין שבתנאים הנוכחיים מוטב שלא יביא את האונייה, ובוודאי שלא הזהיר אותו שאם יביא את האונייה, יפתחו כוחות צה"ל באש עליו ועל אנשיו. 20 ביוני 1948: אלטלנה הגיעה לכפר ויתקין בשעה שלוש בבוקר, אך לא הצליחה להתקרב מספיק לחוף, ולא הוחל בפריקת הנשק ממנה. כדי שלא תתגלה על יד מפקחי האו"ם ניתנה לה הוראה להתרחק מהחוף, ולחזור בערב. באותו יום התקיימה ישיבת ממשלה, שבה הקריא בן-גוריון מכתב שקיבל מגלילי ובו נאמר "צירוף עולים ונשק - בתקופת ההפוגה - הוא ענין חמור ומכשיל". כמובן גלילי לא הזכיר את העובדה שבגין שאל אותו האם להביא את האונייה בזמן ההפוגה, ושבן-גוריון הוא זה שהורה להביא אותה. ובמהלך הדיון שהתפתח אחר כך בממשלה אמר בן-גוריון: "עלינו להחליט אם למסור את השלטון בידי בגין, או להגיד לו שיפסיק את פעולותיו הנפרדות, ואם לא - נירה"! והממשלה אישרה לבן-גוריון לירות, וצה"ל, בהובלת אנשי חטיבות הפלמ"ח שבו, ירה, ואנשי אצ"ל שכבר התגייסו לצה"ל עזבו את גדודיהם והצטרפו אל חבריהם שהשיבו אש, והתחוללה מלחמת אחים מטורפת וחסרת כל סיבה והיגיון, שגבתה את חייהם של שישה עשר מאנשי האצ"ל, ושלושה מאנשי צה"ל/פלמ"ח. במהלכה של מלחמת האחים הזו נערכו ניסיונות תיווך על-ידי ראש עיריית נתניה עובד בן-עמי, ושר הפנים יצחק גרינבוים, ואת שניהם דחה בן-גוריון בכל תוקף. בעקבות הצעתו של בן-עמי כתב בן-גוריון לגלילי: "הפעם אי-אפשר לעשות כל פשרות. או שהם מקבלים פקודות ומקיימים אותן - או שיורים". בסופו של דבר התותח הקדוש ירה, אלטלנה עלתה באש, אנשי הפלמ"ח המשיכו לירות על ניצוליה ששחו אל החוף, בן-גוריון ניצח, בגין הובס, האצ"ל חוסל, ותשעה עשר יהודים מתו לשווא. התרמית, שבאמצעותה סובב בן-גוריון בכחש את שרי הממשלה, היא שהובילה למותם.