עניינו של המאמר הוא סעיף 4 של חוק יסוד הלאום: השפה. לשון הסעיף היא: "עברית היא שפת המדינה. לשפה הערבית מעמד מיוחד במדינה. הסדרת השימוש בשפה הערבית במוסדות הממלכתיים או בפניהם תהיה בחוק. אין באמור בסעיף זה כדי לפגוע במעמד שניתן בפועל לשפה הערבית לפני תחילתו של חוק יסוד זה (ההדגשה היא של הכותב). דומני שסעיף זה וסעיף 7 (התיישבות יהודית) היו היחידים שזכו לביקורת קונקרטית. כל השאר זכו לביקורת כוללנית, מגדפת, והייתה ביקורת על מה שאין בחוק או שלכאורה עלול להשתמע ממנו.
הביקורת על סעיף 4 הייתה שעצם זה שהשפה הערבית אינה יותר שפה רשמית (אלא רק העברית, מהווה פגיעה קשה בשפה הערבית, מוריד ממעמדה, פוגע ברגשות הערבים, הורס את התרבות הערבית. בקיצור, נהי וקינה על מותה של השפה הערבית במדינת ישראל "הגזענית". זה שהסעיף קבע מפורשות שלא יהיה שום שינוי בפועל בשפה הערבית ממה שהיה לפני החוק, ושלשפה הערבית יש מעמד מיוחד במדינת ישראל - לא עניין את המבקרים. הוא כאילו לא קיים, כאילו מחר ימחקו את השלטים בערבית, כאילו זחלקה לא יוכל לדבר בערבית בכנסת, כאילו מחר אסור יהיה ללמד בערבית בבתי הספר הערביים.
האם המבקרים יצאו מדעתם? אז קצת היסטוריה: אין שום חוק במדינת ישראל הקובע שהשפה הערבית היא שפה רשמית שנייה של מדינת ישראל, וכמובן אין על כך מילה במגילת העצמאות. המנדט הבריטי הוא שקבע כי ב"פלשתין-א"י" יהיו שלוש שפות רשמיות: אנגלית, ערבית (כי הערבים היו הרוב ולא מיעוט) ועברית (כי המנדט היה מיועד להביא להקמת בית לאומי לעם היהודי, למרות שהיהודים היו אז מיעוט קטן). חוק זה, כמו כמה חוקי חרום של המנדט הבריטי, עבר למדינת ישראל ולא שונה בה, למרות שהערבים הפכו למיעוט. יתר על כן, השפה הערבית זכתה במדינת ישראל למעמד חסר תקדים.
עקרונות שונים
ממשלת ישראל בהנהגת בן-גוריון קיבלה החלטה יסודית ולפיה שפת הלימוד בבתי הספר בהם לומדים ערבים תהיה השפה הערבית ולא השפה העברית. החלטה חסרת תקדים. אמחיש זאת. בזמנו ליוויתי עורך עיתון ראשי מאסטוניה לסיור במגזר הערבי. פתחנו בבית הספר בכפר קאסם. בדרך לטירה אומר לי האסטוני: "אתם נורא משונים". "מדוע"?, אני שואל, והוא משיב: "כי לא מלמדים בעברית אלא בערבית". נדהמתי, ועניתי: "זה ברור, שפת עמם היא ערבית". הוא חייך ואמר לי: "תראה, יש אצלנו כמעט 30 אחוז רוסים. שפת אמם רוסית, אבל שפת הלימוד שלהם היא אסטונית! לא רוסית. בשום אופן לא. תבדוק איך זה במדינות אירופה". וזאת לדעת: ואסטוניה מצויה בצמרת המדינות שומרות זכויות אדם!
עברו ימים ובדקתי. למדתי שישנה אמנה אירופית משנת 1992 (עליה חתומות 33 מדינות) לשפת מיעוטים או אזורים מיוחדים. האמנה קובעת עקרונות שונים וגמישים להגנה על שפות מיעוטים ואזורים, ומיועדת למנוע דיכויים. וכך, הקטלונית היא שפה רשמית (בצד הספרדית) באזור קטלוניה, אבל אינה שפה רשמית בספרד, מחוץ לאזור קטלוניה. בבריטניה הוולשית היא שפה רשמית שניה בווילס, אך לא בבריטניה, בצרפת, אם מדינת כל אזרחיה, יש שפה רשמית אחת בלבד והיא שפת הלאום הצרפתי - צרפתית. בקורסיקה לא רק שהצרפתים לא מכירים בשפה הקורסיקאית, אלא אף ניסו בעבר לדכאה, ובהצלחה לא מעטה.
ומשהו היסטורי המאפיין את מדינות אירופה כאשר הן כובשות ומספחות אזורים: הדבר הראשון שעשו הגרמנים כאשר סיפחו את אלזס ולוריין ב-1871 היה להחליף את שפת הלימוד מצרפתית לגרמנית. אי-אפשר שלא להיזכר בסיפור הנפלא של אלפונס דודה: "השיעור האחרון".
מדינת ישראל נתנה לשפה הערבית מעמד מיוחד, לדעתי מעל ומעבר לנדרש על-פי קריטריונים מחמירים של האמנה האירופית הנ"ל. מה לעשות ומדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי ושפתה הרשמית היא עברית. השפה הרשמית של המדינה הפלשתינית, אם וכאשר תקום, תהיה כמובן ערבית ודתה איסלאמית.
