הנשיא טראמפ נבחר לתפקידו בתקופת "בין השמשות" שהותירה בארה"ב נשיאותו הכושלת של אובמה. מאז נתונה המדינה במאבק אידאי ופוליטי-קונקרטי חריף בין שתי תפיסות:
גישת השמאל הקיצוני, שמתבססת על ההשקפה הפוסט-מודרנית ונגזרותיה. זו מעמידה במרכז הבמה הלאומית את הפרט וזכויותיו, תוך התעלמות מחובותיו ומהיותו חלק מחברה פלורליסטית, שחלקים נרחבים בה אינם שותפים לאידאה זו.
גישה שמרנית-ליברלית מתונה (קונסרבטיזם), המבקשת לקיים את ההוויה האמריקנית המסורתית, המעוגנת בחוקה, שבה מתבקש איזון בין הפרט לחברה אליה הוא מבקש להשתייך השתייכות וולונטרית ובין זכויות לחובות.
טראמפ בדרכו האישית ויוצאת הדופן, מייצג את הדרך השנייה. בשמה רץ לנשיאות ובשמה נבחר. הוא איננו נציג פוליטי טיפוסי של המפלגה הרפובליקנית, אבל משתייך למחנה זה. במסע הבחירות הציג תוכנית פעולה מקיפה לשיקום גדולתה של ארה"ב (TO MAKE AMERICA GREAT AGAIN), אותה התחייב ליישם אם יבחר. לא היה ולא יכול היה להיות שום ספק לגבי השאלה אם גישתו הייתה ידועה ומוכרת לרובו המכריע של הציבור האמריקני. בעת הבחירות. היקף הופעותיו הפומביות, לרבות בתקשורת על ערוציה השונים וברשתות החברתיות, בעת מסע הבחירות לנשיאות 2016, איפשרו חשיפת הדברים לכל מי שביקש לשמעם.
החלטת העם בבחירות הייתה אפוא מודעת ומעוגנת בשפע של מידע רלוונטי.
ההפתעות בבחירות נגעו לשני היבטים:
אופיו של טראמפ ודרכו לתקשר באופן בלתי-אמצעי עם ציבור הבוחרים, מעל לראשה של התקשורת המוסדית. דרך זו עוצבה על יסוד היכרותו את היריב הפוליטי והעמדות העויינות שנקטה כלפיו התקשורת המוסדית, שגויסה ברובה לטובת המפלגה הדמוקרטית, כבר במסע הבחירות. הוא ממשיך בדרך זו כנשיא, מאותן סיבות בדיוק. ההפתעה השנייה היא
עצם זכייתו בבחירות. הזכייה בישרה לחוגים האנרכיסטיים, השייכים רובם ככולם לזרמים הליברלים הקיצוניים במפלגה הדמוקרטית, שהציבור האמריקני מוכן לנסות דרך חדשה. הדמוקרטים, שבעיני רוחם היו פייבוריטים לניצחון, הופתעו מהתוצאה, לא עיכלו אותה עד עצם היום הזה וממשיכים לנסות ולחבל בעבודתו של הנשיא ולהכשילו ע"ח העם האמריקני כולו. בממדים, בשכיחות ובעוצמות בהם נעשית פעולה זו, תוך גיוס חוגים מתחומי האליטות הכלכליות, תקשורתיות, אקדמיות ועולם הבידור, מהלכים אלה הנם ללא תקדים. גם השימוש באירועים מתקופת אובמה, כגון: המעורבות הרוסית כביכול בבחירות, החתרנות של גורמים מצוות הקמפיין של טראמפ במהלכים להכשלת
הילרי קלינטון ושמועות משמועות שונות בתחום האישי, לרבות הכפשות אישיות של בכירים בממשלים קודמים - הם ללא תקדים. המאבק הוא "על כל הקופה" - פוליטי, אידיאולוגי ואישי - משולבים.
טראמפ מכהן כנשיא למעלה משנה ומחצה ומתמיד בדרכו ככל שהחוק והתמיכה המפלגתית הרפובליקנית מאפשרים זאת. בתוך מפלגתו הרפובליקנית, מתקיים מאבק על שליטה והגמוניה ועל התנגדות לא מבוטלת לעמדה שהביע טראמפ לא אחת בעניין איכות תיפקודו של הקונגרס, איכות האנשים המשרתים בו ו"הבִיצה הוושינגטונית" - מוקד השחיתות והביורוקרטיה של השלטון המרכזי.
השלכות מהותיות
בינתיים לא קשה לקבוע שהמהלכים הכלכליים שנקט, חרף רעשי הסביבה שיצרו, מניבים פירות חיוביים. גם בתחום יחסי-החוץ נכרים סימנים חיוביים, אף כי פרק הזמן שחלף קצר עדיין מדי מכדי לחולל נפלאות. בתחום החוץ עומד טראמפ בהתחייבויותיו ממסע הבחירות ומבצע בהתמדה ובנחישות החלטות שהבטיח ובכללן ביטול הסכם הגרעין עם אירן, הקשחת העמדות מול
קוריאה הצפונית כיסוד לחתירה להסכם עימה על פירוק הנשק הגרעיני, קידום מו"מ בין ישראל לפלשתינים, שינויים בכל הסכמי הסחר הגדולים של ארה"ב, הטלת הגבלות על ההגירה לארה"ב, חיזוק ומודרניזציה של הצבא האמריקני ועוד.
נפלה לידיו של טראמפ הזדמנות להחליף שופטים בבית המשפט העליון לחוקה של ארה"ב, והוא מתעתד למצות הזדמנות זו עד תום. כידוע, בארה"ב בית המשפט העליון לחוקה הוא הפרשן המובהק של מידת עמידתה של התחיקה הרגילה בכללי החוקה. לפרשנות זו השלכות מהותיות על אופי החיים בארה"ב, ושינוי הרוב בבית המשפט מליברלי מובהק לשמרני עתיד לשנות את האווירה והגישה לסוגיות חברתיות רבות. שופט אחד - ניל גורסץ' - מונה כבר על-ידיי טראמפ באפריל 2017. בשלושת החודשים האחרונים התנהל בקונגרס ובתקשורת המאבק המוזר על אישור מינויו של השופט השמרן בראט קאוואנו. מאבק זה, שראוי לסקירה נפרדת, הסתיים אמש באישור המינוי בסנט ברוב של 50 נגד 48.
הדמוקרטים חוששים ממינוי זה, שכן שני השופטים החדשים הם אנשים צעירים יחסית והמנוי לבית המשפט העליון בארה"ב הוא "לכל החיים". לפיכך, המאבק נגד המינוי היה עכור, אישי, אידיאולוגי ופוליטי, כשהפוליטיקה הלעומתית והעויינת בין שני הגושים העיקריים "נוגסת" בדיון בכל פה ומבזה את ההליך כולו. אחרי שהשופט הוכיח שליטה אבסולוטית ברזי המשפט, עברו הדמוקרטים לניסיונות ל"רצח אופי" באמצעות שמועות על הטרדות מיניות מלפני 30 - 35 שנים. הציבור האמריקני ברובו (לפי עדות מכון הסקרים "רסמונסן", מ-25.9.18) תמך בבחירת קאוואנו ללא סחבת ומניפולציות פוליטיות. טראמפ התייצב לצד מועמדו ללא סייג וניווט היטב את המהלך כולו עד לניצחון, חרף העובדה שבחר בדרך הקשה: התמודדות חזיתית עם ההאשמות נגד קאוואנו, במטרה להוריד מסדר היום כל טיעון עתידי בגין ניקיון כפיו. צפוי שהכרעה זו עוד לפני "בחירות האמצע", תבסס שינוי ממשי בגישת הממסד האמריקני לפרשנות רציונלית-שמרנית לגבי מהותן של המדינה והדמוקרטיה האמריקניות.
המכשול הבא שבפניו יעמוד טראמפ בנובמבר ש"ז, הן "בחירות האמצע 2018" - החלפת כשליש מחברי הקונגרס ובחירת מושלי מדינות חדשים בחלק מהמדינות. מבחנו כאן הוא בשימור ואף חיזוק הרוב הרפובליקני. גם כאן הוא נרתם למשימה במרץ רב ומקדם מועמדים שלדעתו יהוו תגבור חיובי למפלגה ולו כנשיא במחצית השנייה של הקדנציה ולקראת הבחירות לנשיאות בשנת 2020. לאור העובדה שבין חברי המפלגה הרפובליקנית המכהנים, נמצאו אחדים המהווים אופוזיציה או משענת קנה רצוץ לרעיונותיו, יכולתו להשלים את עיקרי התוכנית שהבטיח לקראת בחירות 2016 תלויה בכך. שימור הרוב בבית הנבחרים, גם יסלק סופית את רעיונות העוועים של הדמוקרטים, לנסות ולהדיחו מכהונת הנשיא באמצעות "אימפיצ'מנט"
1, בתירוץ כזה או אחר.
סיבות אישיות
שני המחנות הפוליטיים הגדולים בארה"ב מבינים שקדנציה נוספת של טראמפ, לאחר התחזקות מעמדה של המפלגה הרפובליקנית בקונגרס, תהיה הצבעת אמון מפורשת של הציבור בנשיא ומדיניותו. תוספת ארבע שנות כהונה לאותו נשיא עם אותה מדיניות, עתידים לבסס שינוי כיוון כללי ומשמעותי בהוויה האמריקנית. סביר להניח ששינוי כזה ישפיע גם על אירופה ומקומות נוספים. אחרי בחירות 2016, נשמעו בארה"ב קולות שגרסו שיש לבחון מחדש את המבנה המפלגתי הנוכחי של הפוליטיקה האמריקנית. הרעיונות העיקריים נעו סביב תוספת מפלגת (או מפלגות) מרכז שתוכל לשנות בקואליציה את האיזון בקונגרס לבסס תמיכה בנשיא ו"להשפיע על הדרך האמריקנית". חוגי המרכז והבלתי מזדהים עם אחת משתי המפלגות כיום, מופיעים כשברי מפלגות, שקולותיהם הולכים לאיבוד בתהליכי הבחירות המורכבים הנהוגים בארה"ב. אפשרות אחרת היא התפצלות החוגים הקיצוניים בכל מפלגה קיימת למפלגה בעלת זהות אידיאולוגית חדה יותר והתלכדות הנותרים לגוש פוליטי אחד או שניים (עד 4 מפלגות). שתי הדרכים מוליכות לסיבוכים חוקתיים לא פשוטים ולפיצול חברתי חמור עוד יותר.
האנרגיות של טראמפ בן ה-72, נראות בינתיים "כאינסופיות". הסתלקותו של הסנטור מקיין ז"ל, ככל שהיא מעציבה מבחינה אישית, מקלה על טראמפ, משום שמקיין היה אחד ממוקדי הכוח העיקריים בסנט שהתנגדו לו מתוך מפלגתו הרפובליקנית. התנגדות זו נבעה משיקולי תכנים וסדרי עדיפות, אבל, להערכתי, מוקדה בסיבות אישיות, על-רקע עמדתו הביקורתית של טראמפ כלפי תקופת שביו של מקיין בויטנאם. בחירות האמצע 2018 התחילו כבר וטראמפ מצליח להעביר בבחירות אלה את מרבית המועמדים שהוא "חפץ ביקרם" (ומהווים תגבור למערך התומכים בקונגרס במדיניותו). הוא גם מצליח להניע יותר ויותר רפובליקנים להשתתף בבחירות אלה, ולהגדיל בכך את סיכוי המפלגה לשמור על הרוב בבית הנבחרים. המבחנים הגדולים הקרובים הם: ביטול התוכנית הרפואית של אובמה והחלפתה בתוכנית אחרת. הקמת המכשול הקרקעי נגד מהגרים בלתי-חוקיים על גבול ארה"ב ומקסיקו ("הגדר" או "הקיר") וחידוש ושיקום התשתיות הלאומיות של ארה"ב - סידרת פרויקטי-ענק במימון של
כטריליון דולרים.
הפתעות מעניינות תהיינה בעת חשיפת תוכנית השלום שלו בין ישראל לפלשתינים ובאופן בו יסתיימו העימות עם אירן והמו"מ עם קוריאה הצפונית. סיכוייו מול אירן טובים, לאור התפתחות המהלכים מול קוריאה הצפונית והקשיים מבית - פוליטיים וכלכליים - המסתמנים באירן. סיכוייו מול הפלשתינים טובים פחות; הוא אמנם, אינו ממתין להסכמתם לחזור למו"מ ופועל באופן רצוף ובצעדים מדודים לסלק מהדרך את המכשולים הכבדים ביותר, ומנצל לשם כך את סרבנותם הפוליטית ושיתוף הפעולה של נתניהו. המהלכים העיקריים מכוונים כיום לחיסול הפליטות הפלשתינית, ופיצול הבעיה לסדרת נושאים שלכל אחד מהם פתרון שכמעט בלתי-תלוי באחרות, כפי שעשה בירושלים ובאו"ם. המפתחות העיקריים נמצאים בשלושה מהלכים: עזה, בשיתוף עם מצרים; איו"ש - בשיתוף עם ירדן וישראל - הפרדת הריבונות הטריטוריאלית מהריבונית האישית.
ה"מכה" המכרעת צריכה להיות פתרון
מעשי, מכריע ומוחשי של הסוגיה הדמוגרפית, על-ידי הגירה של כ-2 מיליון פלשתינים יוצאי עזה ואיו"ש, לארה"ב ולמדינות נוספות, במהלך 15-10 שנים, במימון אמריקני-ישראלי-ערבי-בינלאומי משותף ושיקומם שם. לארה"ב בהנהגת טראמפ היכולת לממש תוכנית כזו. אם בחירות האמצע יחזקו את מעמדו בקונגרס, הוא יוכל לחתור לעגן את העמדה שתתגבש גם בחוק תומך מטעם הקונגרס. אין סיכוי לפתרון שתי המדינות וללא דילול מקורות החתרנות ה"פלשתינים" וקיבוע גבולות ביטחון אמיתיים, תתקשינה המדינות הערביות המתונות להשתלב בפתרון ישראלי-ערבי אזורי משותף.
