החגים נגמרו ורוחות הסתיו כבר באוויר. לאלו בינינו שהם הורים לילדים קטנים, זה אומר חזרה לשגרת החיים הכוללים כביסה, כלים, חוגים, צהרונים, איסופים, פיזורים ומה שביניהם (ויש הרבה ברוך השם). ועם אלו אנחנו נכנסים לתוך מערכת הבחירות המקומיות, שהייתה די מנומנמת עד כה. מידי פעם קראנו כתבות מוזמנות או עוד דף של תפילת "עוקד והנעקד" לראש השנה שחילקו לנו. האמת, כאדם שמתפלל בחגים בבית כנסת, אין לי שימוש בדפים האלו. מעבר לזה שמדובר בעוד כלי פרסומי, הוא לא באמת משמש אותי או אחרים כמוני. התפילה מופיעה בתוך הסידור, ואין סיבה שאני אחזיק בזה. מדובר בעוד בזבוז כספים ואי הבנה של מה קורה היום בקרב הבוחרים. היה מעניין להרגיש סוף כל סוף בתוך ההמולה בשמחת תורה, את מערכת הבחירות מתעוררת באמת. זה די משעשע, אותי לפחות, לראות את המתמודדים שלנו מתרוצצים מהקפות להקפות בכדי לזכות בעוד זמן מסך.
זה נחמד וזה חשוב להיראות במקומות ציבוריים וללחוץ לנו יד. לשאול מה איתנו ומה חשוב לנו, אבל למה צריך לחכות חמש שנים שלמות כדי לעשות את זה, ולא לעשות את זה מדי שנה בשנה? להגיע מידי חג ושמחה או לחלופין אבל, ולשאול אותנו מה איתנו? ואיך אנחנו מרגישים?
עיון מעמיק מעט מגלה לי מהלכים מעניינים שקרו אצלנו בעיר, להערכתי בדומה לרשויות מקומיות אחרות בארץ. הבחירות עברו לרשתות החברתיות. הימים בהם אנשים התרוצצו מבית לבית ורכבי פעילים נדרשו לעבוד בשטח עברו כמעט לגמרי ונשארנו עם אפליקציות. אני מגלה שהעיתונים המקומיים מהווים כלי משחק משני כמעט במערכת הבחירות. הרשתות החברתיות מלאות בסרטוני תדמית ותעמולה, ומשם אני מכיר את מרבית המועמדים. אני מגלה שאנחנו בעונת ההפתעות. הפתעות של אוסף כוכבים.
כל מועמד מנסה לפאר את מפלגתו בכוכב חדש שיפתיע את כולנו. לכולם זה נהיה חשוב להציב מישהו צעיר ברשימה שלו. לא תמיד מדובר במקום ריאלי, אבל אצל כולם נמצא מישהו כזה. זה כנראה אותו יועץ שייעץ למועמדים כולם, להציב אישה ברשימה. כמו עובדי המפעלים שאחד אצלם מחליף לג'יפ, או לחלופין מציב אקווריום בסלון, וכולם אחריו. כך המפלגות כולם מנסים לשחזר את הצלחתם של מפלגות צעירים שונות ברחבי הארץ. בעיר הקרובה אלינו באר שבע (וכנראה בירוחם בבחירות הקרובות) מישהו נעשה ראש עיר רק בזכות היותו צעיר. והוא מנגן ב זה למרות שהוא כבר לא כזה צעיר. לפחות לא כמו אז. אבל הוא גם לא כזה מבוגר. גם בתל אביב ועוד מקומות השכילו להציב צעיר או צעירה, או הקימו רשימת צעירים כדי לסחוב אחריהם את הבוחרים, בטווח הגילאים של שמונה עשרה ועד עשרים וחמש.
זה מהלך מבורך, בייחוד שבמשך המון שנים לא ממש התייחסו לשכבה הזו של קהל הבוחרים. לקחו אותם כמובן מאליו. זה טוב, ובתנאי שהם לא שוכחים שצעיר זה אומנם רוח חדשה (לא המפלגה) ומרץ (לא המפלגה) שלא תמיד יש למבוגרים, אבל צעיר זה גם לא הניסיון שיש למבוגרים. הרשימות ממשיכות לפאר את עצמן עם יו"ר ועד עובדים שכולנו מכירים, והשני יארגן לנו רשימה ישנה אבל חדשה. השלישי יביא איתו כוכב שהוא יכול להיות ספורטאי, ואם היא יכולה להיות אישה מה טוב.
להציב אישה ברשימה של המתמודדים, זה דבר מבורך מאוד, רק חבל שזה המדד העיקרי לבחירת המועמדת. לא מבקשים ניסיון ולא עבר מקצועי. היא יכולה להיות חיילת משוחררת, והיא יכולה להיות תלמידת תיכון. ראוי שראשי הרשימות יעברו קצת על קורות החיים של חבריהם שברשימות.
לצערי, כל הרשימות מדברות אלינו בסיסמאות. "רוח אחרת", "להזניק את דימונה", "מנהיג חזק" או "לחשוב מחוץ לקופסא". אני נזכר שלפני כמה חודשים הגננת של הבת שלי קראה לי לשיחה, וציינה בפניי שנראה לה שהבת שלי לא מנהיגה. לגננת זה היה נראה כנקודה לשיפור, ותגובתי הפתיעה אותה עוד יותר. "אני לא רוצה שהבת שלי תהיה מנהיגה אם היא לא כזו". עניתי.
פתאום כולם מדברים מנהיגות. בתי הספר מדברים מנהיגות, והאקדמיה מדברת מנהיגות. ממה שזכור לי, לא בן-גוריון ולא בגין, לא ראש העיר לשעבר גבי ללוש ז"ל ולא הללי ז"ל למדו במכונים הללו של מנהיגות ואצילות. הם לא למדו שם והיו אנשים טובים ושליחי ציבור אמיתיים. אני גם לא חושב שחייב תמיד לחשוב מחוץ לקופסא. זה בסדר להיות לפעמים בתוך הקופסא. לעשות את מה שצריך לעשות בלי חוכמות ובלי התפלספויות. אני לא מעוניין במועמדים שיחשבו מחוץ לקופסה וישאירו אותי בלי דאגה אמתית למה שחשוב לי. גנים, חינוך, ניקיון תחבורה ציבורית, ירוק ותרבות.
ובמי אני בוחר? זאת בטור הבא.
