מלך ירדן הודיע כי לאחר 25 שנה לחתימת הסכם השלום, הוא מבקש להחזיר לממלכתו את השדות החקלאים במושב צופר ואת נהריים.
עוד הסכם מטופש שנחתם על-ידי אנשים לא חכמים. גילה ורננה פרצו אז בימים של
הסכם אוסלו על "עידן השלום עם ירדן", כאילו שירדן היא מקור צרות. עיקרי ההסדר היו: תיקוני גבול בין הצדדים, כולם לרעת ישראל. ואלה הן:
א) מתוך 381 קמ"ר שירדן תבעה מדרום לים המלח מאז 1949היא קיבלה 300 קמ"ר.
ב) מתוך 5 קמ"ר ליד נהריים קיבלה ירדן פיסת קרקע שאינה נטולת חשיבות.
ג) בערבה נישארו 30 קמ"ר של קרקע שהופרתה על-ידי חצי תריסר קיבוצים. למרות שפורמלית יוחזרו הקרקעות לריבונות ירדן, הן תוחכרנה לישראל לאורך שנים (לא חשבו ש-25 עוברים ביעף). בחלוקת המים ירדן קבלה יותר מימי הירמוך, וישראל, המתרימה הגדולה של הערבים, דאגה למימון סכרים שיעניקו לירדן את התוספת המיוחלת. כמו-כן סיוע כספי ישיר ועקיף, חיסול חובותיהם והגברת הסיוע הבינלאומי להם, כגמול על כל שנות החרם, הנידוי והנזקים הכלכליים שהסבו ועוד מסבים. אפילו נוצרי אדוק איננו מציע כך את לחיו השנייה.
ד) הפלשתינים המהווים 70 אחוזים ויותר מתוך 4.3 מיליון תושבי ירדן, במקום שמעמדם כירדנים, לשיטת ממשלת ישראל דאז, יעוגן בחוזה, הריהו הועמד בסימן שאלה עם נטייה להעתיק את מרכז הכובד הדמוגרפי שלהם אל ארץ ישראל. כמחצית או יותר מפלשתינים אלה יהיו נושא למשא-ומתן, "במקביל" ליישוב הקבע של בעיות השטחים בינינו לבין הרשות הפלשתינית.
ה) המקומות הקדושים. בהמשך להצהרת וושינגטון מ-25 ביולי 1994, מכיר ההסכם ב"תפקידה ההיסטורי המיוחד" של ירדן במקומות הקדושים לאסלם בירושלים. כלומר, לאחר שירדן הורחקה משם בעקבות תוקפנותה ב-1967, ולאחר שהתנתקה מיהודה ושומרון ב-1988, אנו הכנסנו אותה בדלת האחורית והענקנו ברוב איוולת דריסת רגל בעיר שטענו לריבונות עליה כ"בירת הנצח של ישראל".
ביטחון ונורמליזציה. המילים שהילכו קסם על חותמי ההסכם האווילי. קבלת לגיטימציה מעריץ שהוא עצמו היה חסר לגיטימציה בממלכתו. גם ההתחייבות של חוסיין לא להצטרף לברית עוינת לישראל, הייתה שווה כקליפת השום, מאחר שניסיון עגום היה איתו, כי תמיד קפץ על עגלת המנצחים לרגע (נאצר, סאדם חוסיין) עד שנגבה ממנו מחיר כבד.
ו) שיתוף פעולה כלכלי, פירושו היה מהלך חד סיטרי. אנו נסייע בחקלאות, בהפרחת השממה, בהספקת מים, בפיתוח תעשייתי, כדי להקים עלינו גורם שיכול להתחרות בנו, כי רמת הייצור שלו נמוכה מזו שבישראל. הם קלטו רק את אשר היה כדאי להם. תיירים היו מישראל לירדן, והפוך אלה שהגיעו משם, כבר לא שבו, ועוד הביאו איתם 'אחים מוסלמים'. ישראל השקיעה ממיטב המומחים בפיתוח חקלאי, והכול כדי להעצים את החקלאות בירדן. חוסיין ידע שלא יצליח לנצח במלחמה, לפיכך עשה זאת ב"הסכם שלום".
ישראל ויתרה על קרקע, סממני ריבונות, תמורת נזיד עדשים (כמו פתיחת שגרירות ירדן בישראל). הליקוי נמצא בהנחות היסוד שעליהן הושתתו קווי המדיניות שהביאו להסכם האמור, אותה ממשלת שמאל שהביאה עלינו אסונות כשהיא חייבת את קיומה לערביי ישראל שתמיד יתמכו בכול ויתור ישראלי ובכול רווח ערבי, שתמיד ילכו שולל אחר תקוות-אשליות, ובמקרה זה שברית עם חוסיין תקהה את האיום הפלשתיני. ולא היא. בסופו של התהליך, שילמנו מחיר כבד, וכעת נקבל את העונש משילקחו השטחים האלה ולחקלאי צופר תהיה קטסטרופה, עדיין נצטרך לתת מים, ולא משנה אם הכנרת תעלה או תרד (לגבי המים בהסכם, אין נקודת יציאה). היהודי שחכמתו ולקחו נסתתרו ממנו.
רבין הלך בתלם מפלגתו והעביר את כובד המשקל למלך "המתון, הפרו מערבי" (מה לעשות שהוא לא היה אף אחד מאלה). המלך העמוני היה חכם יותר. הייתה לו בעיה להצדיק את שלטונו בעיני האוכלוסייה ששני שלישיה הם פלשתינים. חוסיין, כסבו הגדול לפניו, ניסה לטפח זהות ירדנית של ממלכתו, מפני שידע שהוא מולך בחלקה של ארץ ישראל שלא בטובת תושביה, שהם על-פי הגדרתם בדואים שהתיישבו שם לפני המלחמות שגרמו לנדידתם ממערב ארץ ישראל למזרחה, והם קרואים "הפליטים הפלשתינים". כיצד יכול להיות אדם פליט בארצו, סתמו ולא פרשו. ואז חותמי ההסכם נפלו למלכודת קריאתה בשם "ירדן", כאילו חוסיין ובית מלכותו הם עם או מדינה נפרדים הראויים להכרה. זה בסך-הכל משטר שתושבי הארץ הפלשתינים עשויים לקבלו או לדחותו, ומכל מקום הוא מלך "הממלכה ההאשמית הפלשתינית". רק כך היינו אמורים להכיר בו, בין אם הוא בוחר להקים ממשלה פלשתינית שתייצג את רוב העם בעוד הוא הופך למונרך קונסטיטוציוני, ובין עם "פלשתין המזרחית" הייתה הופכת לרפובליקה כפי רצון רוב תושביה, וחוסין וביתו היו מוצאים עצמם מלכים גולים, כמו רבים לפניו באירופה. עתה משכשלנו והענקנו לחוסיין את משאלת ליבו, לאמור זהות "ירדנית" נפרדת מן הפלשתינים בעוד בעיית פלשתין זבה דם, כל עולו של הפתרון הפוליטי הלאומי של סוגיה זו נפל על שכמנו, מרצון ומתוך קבלת העול.
הבעיה החמירה עוד יותר לאור (או לחשכת) פעילותם של אנשי חמאס בירדן שהם פלשתינים ברובם, וכולם דוחים את הפתרון הפוליטי הנפרד בצלע ישראל-ירדן כמו בצלע ישראל-פלשתין. בדיוק כפי שהפלשתינים דוחקים בנו לעשות עוד ועוד ויתורים, מאיימים שאם לא "החמאס עוד יתגבר את כוחו" מתוך הכרה שעליית החמאס פירושה אבדנם הם. גם הקנאים המוסלמים מבטיחים לשלטונות ישראל וירדן שאם לא יקבלו את החלת חוקי השריעה האיסלאמית בכל שטחי ארץ ישראל ההיסטורית, הם לא ינוחו ולא יוותרו. את התמיכה הם מקבלים מאירן, מסודן, מערב הסעודית.
מתוך ההסכם הזה יוצא שהשלכנו יהבנו על שלטונות בירדן שאין ביטחון שהם מייצגים את האוכלוסייה וביום פקודה, לא יישאר דבר. חותמי הסכם אוסלו, חשבו לתומם ש-25 שנה, זה זמן ממושך, ובכל מקרה ההסדר יוארך. כעת זועקים החקלאים שפצצה נפלה עליהם, אם האדמות יחזרו לירדן, אחרי שעיבדו אותם במשך שנים. שטחים אלה גם משמעותיים מאוד מבחינת ביטחון האזור, המדינה, הפרנסה בערבה. 30 משקים תלויים כעת על בלימה, כך גם בעמק הירדן.
המלך עבדאללה מרגיש לבד. ברבת עמון היו הפגנות שאמרו: אם לא יהיה שינוי נפיל את המלך, הוא חושש שעקב לחץ בממלכה, יעשו לו את מה שעשו ללואי ה-16, והכי קל להפנות עורף לישראל. מה עוד שאין כאן הפרה או ביטול ההסכם. אלה הנספחים שנחתמו לפני 24 שנים, וישראל לא עמדה על כך שלא תהיה נקודת יציאה, כפי שעשו הירדנים עם המים.
