מבוא
במלאת שבעים שנה לעצמאות מדינת ישראל וארבעים וחמש שנים למלחמת יום הכיפורים מלאה ישראל שביעות רצון עצמית, המשול לזה של בנות יענה.
בשל אי-עידכון רלוונטי של תבנית תודעת הביטחון הלאומי הישראלי שחייבת להיות משולבת במדיניות מתעדכנת, גוברת התחושה שנדרשת הערכת מצב מעודכנת שתהיה מערכתית, גמישה ויצירתית בכל הנוגע למושג הביטחון הלאומי הישראלי. יש לצאת ממצב תודעתי קפוא (סטגנטי) שעשוי להביא להיתקלות בקרחון נסיבות ההיסטוריה בהקשרים מגוונים מפתיעים ובלתי צפויים כפי שכבר קרה ב-1973 על כל המשתמע ממנה.
התייחסות להיבטים שלובים: ביטחון ומדיניות ביטחון לאומי הכוללת משאים ומתנים יצירתיים
ב-1973 סמכו גולדה ודיין בעיוורון יהיר על כוחו המוחלט של צה"ל. זה גרם להם לדחות בתקיפות את היד המושטת לשלום בנחישות של אנואר סאדאת. הם סמכו על פורטונה אלת המזל היוונית והאמינו שתמיד תהיה לצידם. הם לא שמעו כנראה את המונח: "לא לעולם חוסן". לאחר מלחמה קשה ולאחר 3,000 הרוגים ישראלים, השיגו הישראלים מה שיכלו להשיג ללא מלחמה אם היו מתייחסים להצעות אנואר סאדאת לפני המלחמה.
גם כיום מדיניותו של
בנימין נתניהו לא מעוניינת באמת בהסדרי ביניים בני קיימא בעזה מול ממשל חמאס בתיווך הנשיא המצרי סיסי. זאת למרות שבניהול מו"מ אמיתי קיימות כיום הזדמנויות לוויתורים משמעותיים של חמאס עקב חולשתו. ביבי צריך להבין שגם כוחות ברמת טכנולוגיית אינפרה כמו חמאס יכולים ליצור משוואת תיקו עם כוחות בטכנולוגיית אולטרה בנוסח צה"ל. אין לביבי גם עניין בקידום תוכנית שתי המדינות המוגדרת כדיל המאה של טראמפ המשתלב ביציאת האמריקנים מהמזרח התיכון. ביבי בונה על תמיכת הקנה הרצוץ הנוצרי אוונגלי המשיחי. ביבי לא מבין שזה הזמן לשנות דיסקט ולהגיע לפתרונות ברי קיימא ולהפסיק את מצב "הגחלים הלוחשות" המתמיד. כל זאת לפני כניסה מאסיבית של השפעה רוסית וסינית לאיזור, שלא תטיב עם ישראל כמו האמריקנים. קואליצית ביבי ו
הבית היהודי הלאומניים, פועלים להעביר זכויות שימוש מועדף לסינים בדרך/חגורת המשי החדשה במימי החופין הטריטוריאליים והכלכליים שלה כולל בנמליה ובכמיליון דונאם מאדמות המדינה בנגב.
עקרונות התוכנית המתגבשת של הנשיא האמריקני דומה לתוכנית יגאל אלון מ-1967 וכוללת: הסדרי ביטחון לטובת ישראל, ריבונות מופחתת לפלשתינים, אי-החזרת פליטים, גבול בן הגנה על הירדן וירושלים בריבונות ישראלית מוכרת. ביבי, שכמו גולדה הוא תוצר התרבות האמריקנית הבינארית, מעדיף אי-עשיה מדינית בתחומים אלה שעליהם הוא מופקד גם כשר חוץ. הכל נגזר מהסתמכות על כוח צה"ל ובעיקר חילות האוויר, הסייבר והנשיא האמריקני
דונלד טראמפ, המוגדר כ"ידיד והחבר בבית הלבן". ביבי מטאטא התמודדות מדינית אל מתחת לשטיח. טראמפ כמו המלך עבדאללה הירדני מתחילים לאותת שקצה נפשם בתעלולי נתניהו ותעתועיו (המושפעים מלחציהם הברוטאליים של בנט ושקד מהבית היהודי).
הקבינט הביטחוני, המטכ"ל, המועצה לביטחון לאומי, המוסד והשב"כ אינם ספקניים ולא קוראים תיגר מהותי על מדיניות ה"שב ואל תעשה" ומשרד החוץ מוחלש. אין בנמצא קולות היפכא מסתברא מאתגרי סיעורי מוחות. גם ועדת החוץ והביטחון של הכנסת ומבקרי המדינה ומשרד הביטחון העניינים רגועים למדי. בתקופת החגים שמענו בין השאר התייחסויות מאתגרות ולא רגועות בין השאר: מ
אהוד ברק, מהאלוף
יצחק בריק, מנציב קבילות החיילים, מתתי אלופים עמוס גלבוע ויפתח ספקטור, מד"ר
אורי מילשטיין ומפרופ' יחזקאל דרור, הדבר נכון גם לגבי המכון לביטחון לאומי. הרמטכ"ל מסתפק, לאור הלחצים, בבקשת התייחסות ממבקר מערכת הביטחון לדוח האלוף בריק. פרדיגמת תבנית הביטחון הלאומי הישראלי המצויה בהתאבנות חייבת להתחדש ולהתגמש. זאת כמובן בדגש על שילוב משמעותי של מדיניות בדרכי פעולתה ולא רק כוחנות.
עיקר ההתייחסויות המאתגרות עוסקות במוכנות צה"ל למערכות העתיד (ב-1973 היו בעיות במענה לשאלות אלה ומכך נגזרו תוצאות קשות). השאלות המאתגרות עוסקות בשאלות כמו: האם לצה"ל על מערכותיו המשולבות יש תשובות להגנת המדינה ואוכלוסייתה מול פוטנציאל אלפי טילים שישוגרו כל יום לחימה מחמאס, מחיזבאללה, מאירן ועוד? האם שינוי סוגי ופריסות הטילים הרוסיים של רוסיה בסוריה משנים את חופש הפעילות האווירית של ישראל (כפי שקרה במצריים בתום מלחמת ההתשה)? לאור האמור נשאלת השאלה המובנת מאליה: האם לא הגיע הזמן לשלב בפתרון הבעיות גם דיפלומטיה, רעיונות גישוריים יצירתיים חדשים, משא-ומתן ומיקוח כולל רעיונות חדשים פורצי דרך שוברי תבניות ישנות? צריך להדגיש שמלחמה היא לא תהליך בלתי הפיך. לכל מלחמה יש סוף כשמנהיגויות שני הצדדים מתעשתות, מתרצות, יוצאות מבונקר התודעה הכוזבת ואז מתפשרות בפתרון מוסכם על שני הצדדים, שהוא בבחינת win-win חיובי לשניהם (ראו ערכי: סאדאת, המלך הירדני חוסיין, מנדלה, הסכם השלום ההיסטורי בין אתיופיה ואריתראה מיולי 2018 ועוד).
בנוסף, הגיע הזמן להקים גוף ממלכתי שיעסוק באיתור ובייזום כל הזדמנות ואפשרות לקידום תהליכי שלום בין ישראל לפלשתינים בפרט ועם ארצות ערב ומדינות איזוריות אחרות בכלל. מדובר פה במעגלים איזוריים (רגיונאליים). זה אמור לכלול גם את מדינות האיסלאם ומדינות העולם השלישי (גוש המדינות הבלתי מזדהות הקרויות גם "המדינות המתפתחות", "העולם-השלישי", הכוללות כשליש מחברות האו"ם) במעגלים גלובליים. ניתן לקרוא לגוף הממלכתי האמור - "מועצה ממלכתית ישראלית לקידום שלום" או מטכ"ל שלום (לבן). 