בפתח דבריי אני מבקשת להודות למארחי הכנס, נשיא אוניברסיטת חיפה פרופסור רון רובין ולדקאן הפקולטה למשפטים פרופסור אורן גזל-אייל על ההחלטה לערוך טקס הוקרה לנשיא בדימוס
מאיר שמגר ועל ההזדמנות שניתנה לי לומר דברים אחדים בטקס זה לכבודו. כל הבא בשעריו של בית המשפט העליון בירושלים רואה מייד עם כניסתו על קיר המבואה תמונה גדולה.
התמונה מנציחה את מפעל ההקמה של משכן בית המשפט העליון בגבעת רם ובה נראית קבוצת אנשים רוכנת על דגם הבניין וביניהם ראש עיריית ירושלים
טדי קולק, לורד ג'ייקוב רוטשילד, האדריכלים עדה ורם כרמי, הנשיא דאז חיים הרצוג, ראש הממשלה דאז
יצחק רבין ונכבדים נוספים.
בתמונה לצד דגם הבניין יושב בגלימת שופט הנשיא מאיר שמגר. הוא עוקב במבטו אחר ידה של האדריכלית עדה כרמי המסבירה את פרטי הדגם לאנשים שבתמונה.
לא רבים יודעים, אולי, אך הסצנה המתועדת בתמונה לא התרחשה מעולם. צייר הדיוקנאות פּוׂל בֶּנִי שהוזמן על-ידי משפחת רוטשילד, הוא שצייר אותו ברוח הציור הידוע של רמברנדט "שיעור האנטומיה של ד"ר טוּלְפּ".
ובציירו את הדיוקן של הנשיא שמגר המביט בדגם הבניין תפס הדיוקנאי, במשים או שלא במשים, את תמצית הווייתו של שמגר.
הוא מציג אותו בציור עטוי בגלימת השופט אך ניכר מן הציור כי הוא גם אבי הפרויקט והאיש שהיה מעורב לא פחות מן האדריכלים עצמם, עד אחרון הפרטים בהקמתו.
אכן, הנשיא שמגר הוא מבכירי בּנֶיה וּבַנַאֶיה של מערכת המשפט הישראלית בכל אחת מתחנות חייו המרתקות - בפרקליטות הצבאית, בייעוץ המשפטי לממשלה ובעשרים שנותיו בבית המשפט העליון כשופט וכנשיא.
בכל אחד מן התפקידים שאותם מילא התבלט שמגר כ"אדריכל" וכפורץ דרך והקים מסד משפטי ויסודות יצוקים המבטאים את עקרון שלטון החוק ומשמשים עד עצם היום הזה את כל המערכות שאותן ניהל.
כך, כסגן הפרקליט הצבאי, ניצח על מלאכת חקיקת השיפוט הצבאי בשנת 1955 והוביל לחקיקת חוק משוכלל ומודרני שהקדים את חוק סדר הדין הפלילי האזרחי משנת 1965 ושימש לו בסיס.
כפרקליט צבאי ראשי הנחיל את התפיסה לפיה היועצים המשפטיים בצה"ל כפופים לדרג המשפטי בלבד. הוא מספר על כך בספרו האוטוביוגרפי "תם ולא נשלם - פרקי חיים" שיצא לאור בשנת 2015 [ציטוט]:
כאשר שימשתי פצ"ר יזמתי תיקון להוראות הפיקוד העליון, ולפיו הפרקליט הצבאי הפיקודי או החילי אינו כפוף לאלוף הפיקוד או למפקד החיל אלא לפרקליט הצבאי הראשי - מה שמבטיח התנהלות עצמאית, משוחררת משיקולים אישיים ואחרים
כיועץ המשפטי לממשלה, הקים שמגר קומה חשובה ומשמעותית נוספת בבניין שלטון החוק בישראל ויש הסבורים כי הוא היה "החשוב מכל היועצים המשפטיים לממשלה" שכיהנו במדינה מאז ומעולם.
הוא זה שהחדיר את המודעות לשלטון החוק לכל עובדי הממשל והפך את מוסד היועץ המשפטי לראש וראשון בשירות הציבור.
אחד המפעלים המרכזיים שהוביל שמגר כיועץ משפטי לממשלה הוא מוסד "הנחיות היועץ המשפטי".
במאמר שכתב
אליקים רובינשטיין, אשר שימש אף הוא כיועץ משפטי לממשלה שנים לאחר מכן, הוא אומר [ציטוט]: "מניסיוני אוכל לומר כי מערכות מינהל ציבורי שאינן פועלות על-פי נהלים ושאין בהן המשכיות מוסדית מסודרת בהעברת הלפיד מדור לדור - מוּעדוּת לכישלון. מיסוד נהלים בכוחו גם למנוע כי תבונה ושיקול דעת שנצברו לאורך השנים יירדו לטמיון אם לא יהיו זמינים כראוי ... "
"במערכת המשפטית של המדינה"
כך מוסיף רובינשטיין וכותב: "יש - מאז מאיר שמגר - הנחיות היועץ המשפטי לממשלה, המצטברות והולכות. לאורך שנים לא היה ערוך לחשיבותן, כמורה דרך ליועצים המשפטיים ולפרקליטים".
בכל התחנות המקצועיות של חייו וגם כיועץ משפטי, בלט שמגר בתכונותיו הייחודיות כאישיות סמכותית ובעלת תעוזה וחזון וכן בלט בחריצות יוצאת דופן.
הוא כונה "פְּרוּסי" בפי כל, והפולקלור המוכר והידוע במסדרונות הייעוץ המשפטי לממשלה בתקופת כהונתו היה כי במקום "שם-גר" יש לקרוא לו "כאן-גר", בשל השעות הארוכות שאותן בילה במשרדו בעבודה מבוקר עד לילה.
אך נחטא לתיאור אישיותו המיוחדת של שמגר אם לא נזכיר את העושר הרוחני והתרבותי שאף הם חלק בלתי נפרד ממנו.
אהבתו הרבה למוזיקה בכלל ולמוזיקת ג'אז בפרט היא מן המפורסמות והוא הזדהה עם גישות אשר מצאו בענפים שונים של האומנות - כמו ציור וספרות - נקודות השוואה והשקה למוזיקה.
כך, כאשר נשא דברים בשנת 1996 בתערוכה של הציירת והפסלת רות הורם בחר לצטט את האמרה לפיה "הארכיטקטורה" - שאף בה מצא עניין רב כפי שציינתי - "היא מוזיקה שהוקפאה".
את ניסיונו הרב, את שאר הרוח ואת התכונות המבורכות שבהן ניחן הביא עמו שמגר אל כס השיפוט עת מונה בשנת 1975 לשופט של בית המשפט העליון והוא בן 50 שנה.
המעבר מתפקיד היועץ המשפטי כראש וראשון בשירות הציבור לשופט מתחיל של בית המשפט העליון הוא לא תמיד חוויה פשוטה ויוכלו להעיד על כך שופטים נוספים שחוו את המעבר הזה לאורך השנים. בספרו שכבר הזכרתי קודם לכן, מספר שמגר אנקדוטה אחת הממחישה זאת וכך הוא כותב [ציטוט]:
"בתחילת דרכי כשופט נקלעתי לוויכוח עם הנשיא לנדוי על אחד מפסקי הדין הראשונים שכתבתי. פסק הדין עסק בנוהלי המעצר המחייבים שוטר, ופירטתי בו את כל שלבי המעצר. "אלה 'קאלטע לוקשן' (אטריות קרות ביידיש)", העיר לי לנדוי, "לא הפסקת להיות יועץ משפטי. בפסק הדין אתה לא צריך לכתוב הנחיות".
מן הסתם הוא רמז להנחיות שפרסמתי בהיותי היועץ המשפטי לממשלה".
ואולם, אין ספק כי עד מהרה מצא השופט שמגר ולימים הנשיא שמגר את מקומו כאחד מעמודי התווך של בית המשפט העליון בכל הדורות.
כמו בכל התפקידים הקודמים שמילא הוא עיצב תפיסת עולם שיפוטית חדה וברורה המושתתת על שלטון החוק ועל ערכים של דמוקרטיה ליברלית במיטבה.
בזמן שנקצב לי היום תקצר היריעה מלפרוס את כל רוחב משנתו השיפוטית של שמגר. על כן, אביא בפניכם אך דברים אחדים.
בבג"ץ 5364/94 ולנר נ' יו"ר מפלגת העבודה הישראלית כותב הנשיא שמגר:
"בית המשפט פוסק על-פי פרשנות נאמנה של החוק ולפי מיטב מצפונו, יהיו הכוונות השלטוניות או המפלגתיות הלבר-שיפוטיות אשר יהיו. בית המשפט אינו פוזל לעבר רשויות אחרות כדי להשביע רצונן, אלא מנסה, כמיטב יכולתו והבנתו, לפסוק פסקו על-פי הדין, תוך נאמנות לתפיסות היסוד החוקתיות שלנו. הידיעה כי זוממים לבטל דברו המוסמך של בית המשפט אחרי השמעתו, אין בה כהוא זה, כדי לשחרר את בית המשפט מחובותיו, כדי לרפות ידיו או כדי לפגוע בשיקולו העצמאי ...
הנאמנות לחוק ולמצפון היא נכס צאן ברזל של כל רשות שיפוטית במדינה דמוקרטית, ובוודאי של זו הפועלת בישראל.
גורמים אשר ינסו לצמצם את תפקידו החיוני של בית המשפט בחברה דמוקרטית יקומו ויחלפו, אולם בית המשפט העצמאי והבלתי תלוי במדינת ישראל לעולם עומד
". [סוף ציטוט]
ובנאום הפרידה שלו מבית המשפט העליון בשנת 1995 הוסיף הנשיא שמגר ושרטט קווים לדמותו של בית המשפט במשטר דמוקרטי באומרו [ציטוט]:
"בית המשפט פועל במסגרת מבנה מדיני דמוקרטי. הוא אחת מרשויות השלטון. הוא מופקד על תחום השפיטה. מתפקידו לשקוד על שלטון החוק. למטרה זו הוא מופרד ונפרד מיתר הרשויות. ההפרדה בין הרשויות אין משמעותה יצירת חיץ המונע באופן החלטי כל קשר ומגע בין הרשויות, אלא היפוכו של דבר - ביטויה בעיקר בקיום איזון בין סמכויותיהן של הרשויות הלכה למעשה, המאפשר אי-תלות תוך פיקוח הדדי מוגבר".
השקפת עולמו זו של שמגר היא שהובילה אותו עוד בימיו כיועץ משפטי לממשלה להכיר בחשיבות הגדולה של קיום ביקורת שיפוטית על פעולות המינהל הציבורי ורשויות השלטון כולן.
על כן, מיד לאחר מלחמת ששת הימים הנחה כי המדינה לא תתנגד לפנייה של תושב השטחים המוחזקים לבית המשפט הגבוה לצדק. הנחייה זו של שמגר כיועץ משפטי לממשלה עוררה מחלוקות רבות, אך בספרו הוא כותב כי זו אחת ההחלטות החשובות שקיבל כיועץ משפטי והוא מסביר [ציטוט]:
"גם ממרחק השנים קשה להפריז בחשיבותה של ההחלטה ... האידיאולוגיה שעמדה בבסיס הרעיון אמרה שיש לקיים פיקוח שיפוטי יעיל על פעולות הצבא, והדבר אפשרי רק על-ידי מתן אפשרות לאדם שנמצא בשטח המוחזק לפנות לבית המשפט האזרחי, המפעיל פיקוח משפטי עליון על קיום הנורמות של הדין המינהלי".
ביטוי נוסף לתפיסת עולמו של שמגר, המכירה בחשיבות ובחיוניות של ביקורת שיפוטית על רשויות השלטון, ניתן למצוא בפרשה שהוא מתאר בספרו בעניין פרשת חמישים מטוסי המיראז' שחיל-האוויר הישראלי הזמין בשנת 1966 מהחברה הצרפתית דאסו. בעקבות האמברגו שהכריז הנשיא הצרפתי שארל דה-גול ביוני 1967 נגד ישראל, הוקפאה העסקה והמטוסים נותרו בצרפת.
בעצה אחת עם עורך הדין יוסי צ'חנובר, שהיה היועץ המשפטי של משרד הביטחון, נעשה ניסיון לפעול בערוץ המשפטי על-מנת "להפשיר" את העסקה ולאפשר את הגעת המטוסים ארצה.
תוך כדי הטיפול באותה פרשה התוודע שמגר להבדל הגדול בין שיטת המשפט המקובל הנוהגת בישראל ובין השיטה הקונטיננטלית שלא אפשרה לפעול בערוץ המשפטי בהקשר זה.
ומתוך הדברים שכותב שמגר בספרו ניתן ללמוד כי ניסיון עקר זה לפתור את המשבר בדרך משפטית, העמיד אותו על חסרונותיה של השיטה הקונטיננטלית בהקשר זה בשל המבוי הסתום ונטול ההיגיון שנוצר בעקבותיה.
חברת דאסו שקיבלה את הכסף עבור המטוסים - 50 מיליון דולר - סירבה להחזירו וטענה "המטוסים עומדים לרשותכם מילאתי את חלקי בעסקה". ואילו ממשלת צרפת אמרה "לא קיבלנו מכם כסף ואיננו חייבים לכם דבר". ובפועל לא ניתן היה להביא את המטוסים לישראל בגלל האמברגו והאיסור שהטילה ממשלת צרפת להעבירם אלינו.
נראה כי התנסות זו תרמה אף היא במידה לא מבוטלת לעיצוב תפיסת העולם המשפטית של שמגר והוא עצמו אף מעיד על כך באומרו:
"לימים פיתחנו מאוד את הביקורת השיפוטית של בית המשפט על החלטות ממשלה, תוך ידיעה שמדינות אחרות, כמו צרפת, בריטניה וארצות הברית, מתמודדות - או לא מתמודדות - איתה בדרכן"
פיתוח משמעותי נוסף של הביקורת השיפוטית שמקיים בית המשפט על רשויות השלטון האחרות שעליו חתום הנשיא שמגר, נוגע לסמכותו של בית המשפט העליון לקיים ביקורת שיפוטית על עבודת הכנסת ורשויותיה וכן על החוקים שהיא מחוקקת.
בשיח הציבורי המתנהל בהקשר זה יש הנוטים לשכוח כי הנשיא שמגר הוא זה שכתב את פסק הדין המרכזי בפרשת בנק המזרחי.
בפסק דין זה נקבע לראשונה, כזכור, שחוקי היסוד מצויים במדרג נורמטיבי גבוה יותר מחוקים רגילים וכי נדרשת ביקורת שיפוטית על-מנת לשמר את עליונותם של העקרונות החוקתיים הגלומים בהם בהתאם לתנאי פסקת ההגבלה.
בנאום הפרידה שלו מבית המשפט העליון התייחס שמגר לסוגית הביקורת השיפוטית החוקתית ואמר: "יש הטוענים לעיתים, באופן פשטני, כאילו מסורה לבית המשפט הסמכות לבטל או לאיין באופן סוחף את פועלם של הנציגים הנבחרים של העם. זוהי טעות בהבנת המעשה השיפוטי ומהותו האמיתית ... כוחו של בית המשפט טמון בתפקידו לפרש פרשנות משפטית מוסמכת.
על-ידי יישום סמכותו האמורה הוא שומר על הנורמות החוקתיות - בין החקוקות ובין אלה שהן חלק מתפיסות היסוד של שיטתנו"
הנשיא שמגר חרש חריש עמוק בכל תחומי המשפט והותיר משנה משפטית מקיפה לדורות שבאו אחריו. אך לא פחות מכך הותיר הנשיא שמגר לדורות הבאים תפיסת עולם שיפוטית ערכית ומעוררת השראה, אשר נבנתה ונתעצבה לאורך השנים הארוכות שהקדיש כמשרת ציבור בתפקידים השונים שאותם מילא במערכת המשפט.
את מורשתו זו מן הראוי כי אנו השופטים נלמד ונשמר, ובבוא העת נעביר אותה לדורות שיבואו אחרינו.
אני מבקשת לסיים את דבריי בציטוט נוסף ואחרון מספרו של שמגר "תם ולא נשלם" המבטא באופן מובהק וצלול כבדולח את מהות התפקיד השיפוטי וכך כתב:
"על השופט להיות שלם עם עצמו, ולדעת שהביא בחשבון את כל השיקולים הרלוונטיים לנושא שעל שולחנו. גם אם בליבו הוא מגיע למסקנות אחרות, גם אם הוא חושב שצד כלשהו צודק אך אינו יכול ליישם זאת מן הבחינה המשפטית - עליו לפסוק על-פי מה שמונח לפניו ולא על-פי תחושותיו ... שופט טוב לא די שיהיה משפטן מבריק, בעל גישה שיפוטית ברורה ומשנה שיפוטית סדורה.
חשוב שהוא יהיה אנושי, רגיש, בעל חוש צדק מפותח ואומץ לב ציבורי. הוא אינו אמור להתחשב בזרמים הרוחשים בציבור בכל רגע נתון, לא להיות מושפע ממה שהוא קורא בעיתונים בבוקר ורואה בטלוויזיה בשובו הביתה בתום יום הדיונים. בהיכנסו לאולם המשפט עליו להשאיר הכל בחוץ, את דעת הקהל ואפילו את דעת חבריו"
שמגר נאה דרש ונאה קיים ולי לא נותר אלא לקוות ולהתפלל כי גם אנו - ממשיכי דרכו - נצליח לעמוד במשימות השיפוטיות המונחות בפנינו באותה הרוח שהנחיל.
אני מאחלת למאיר ולמיכל רעייתו האהובה והמסורה שנים טובות בבריאות ובאושר.
