את חטאי השכלתי הלקויה בתולדות הישוב טרם קום המדינה אני בא לספר במאמר זה. את השכלתי היסודית והתיכונית רכשתי בבית הספר בקריית חיים הפועלית. שם למדתי גם תלמוד וגם תורה שבעל פה. "הדתה" בלשון ימינו, ועל גבורת טרומפלדור וגיבורי ההעפלה. אבל, לא למדתי על האוניה "פאטריה".
היה לי ידע מסוים שמדובר באונית מעפילים שטבעה בנמל חיפה, ואיכשהו זה הסתדר לי בראש במעורפל עם האנגלים המנוולים שמנעו מניצולי שואה לעלות לארץ. רק השבוע, כאשר מלאו ב-25 נובמבר 78 שנים לטביעתה, למדתי את הסיפור המלא על האוניה, וזועזעתי. בפעם הראשונה בחיי למדתי, לבושתי, כי יהודים גרמו למותם של כ-250 יהודים. לא בעבר ההיסטורי של העם היהודי, אלא בעבר המודרני. וזהו הסיפור על קצה המזלג.
כ-3'500 פליטים יהודים, רובם מאוסטריה וגרמניה, הגיעו בשלוש אוניות מעפילים לאזור נמל חיפה ונתפסו על-ידי האנגלים. חלקם הגדול הועלה על אוניה צרפתית שרכשו האנגלים, פאטריה שמה, על-מנת לגרשם לאי מאוריציוס שבאוקיאנוס ההודי. הנהלת הישוב היהודי (בראשה עמדו אז מנהיגי מפא"י בן-גוריון ושרתוק, הוא שרת) ניסו למנוע את הגירוש אך לשווא. ואז החליטה ה"הגנה" לחבל באוניה על-מנת למנוע או לעכב את הפלגתה למאוריציוס. משה שרתוק (בן גוריון היה בחו"ל) אישר את הפעולה.
בדופן האוניה הטמינו אנשי "ההגנה" חומר נפץ לא רב, ולפי מספר עדויות הפליטים שעל האוניה קיבלו על כך התרעה על-מנת שיקפצו למים. מה שקרה הוא שבמקום לקרוע חור בדופן האוניה, האוניה התחילה לשקוע ולטבוע. חלק מהמעפילים ניצל, חלק אחר צלל אל מותו. במשך שבועות נפלטו גופות אל החוף. המספר הנקוב של המתים הוא 216, אך מעריכים שכ-250 נספו, כולל שוטר בריטי. אסון שלא יתואר. השלטון הבריטי הקים ועדת חקירה שקבעה כי היה זה מעשה חבלה של מתנגדי הגירוש.
תעמולה מבישה
הנהגת הישוב שלנו פטרה עצמה מכל אחריות, ולא יצאה בביקורת על העבודה הרשלנית של "ההגנה". להפך, ראה זה פלא: היא הפכה את האירוע למעשה גבורה הדומה לזה של גיבורי תל-חי; להקרבה הרואית של המעפילים "למען בניין
הארץ", ל"מעשה ציוני גדול". גם ברל כצנלסון, האידיאולוג של מפא"י, נתן את ידו לתעמולה המבישה הזאת.
היה קול בודד של איש תקשורת שזעק ושאל: "באיזו רשות מותר להטביע בים נשים, גברים, זקנים וילדים ולהגיד שאנחנו מביאים קורבן"? אז הוא חטף סטירה מבנו של בן-גוריון שלימים יהיה סגן מפקד משטרת ישראל.
ולא רק שהיה כאן ליקוי מאורות מוסרי, הנהגת הישוב דאגה להשכיח את האירוע, למעשה להורידו מדפי ההיסטוריה. כמובן זה קשה. ראיתי שריד מגוף האוניה במוזאון חיל-הים בחיפה לפני כשנה, אך זה לא התקשר לי עם הזוועה האמיתית שהתרחשה לא הרחק משם, ב-25 נובמבר 1940.
למה אני מספר את על זה? ראשית, פשוט כדי שאלו שלא יודעים שיידעו. ושנית, נמאס לי לשמוע כל הזמן על "ערכים" מפי פוליטיקאים; איני יכול יותר לשמוע חדשים לבקרים את געגועי הנוסטלגיה לערכים של פעם, לערכים של האבות המייסדים. צריך להכיר בכך שבצד ערכים שהם ערכיים היו גם ערכים שליליים, בכל צידי הקשת הפוליטית של הישוב היהודי בארץ. צדיקים תמימים לא היו אז, ואין כיום. כאשר השרה
מירי רגב בדמו של ילד ומאשימה את רמטכ"ל צה"ל במותו; וכאשר
שלי יחימוביץ' מגייסת את דמו של סא"ל מ נגד חוק שהיא מתנגדת לו - אני רואה מול עיני ליקוי מאורות מוסרי. בשני הצדדים.
