המלחמה על השלטון בלוב נמשכת בר כשמונה שנים, בגלגוליה השונים, ויש לה השלכות חשובות על היציבות במזרח הים התיכון. בראשית 2011 החלה התקוממות אלימה נגד משטרו של מועמר קדאפי, שגבתה חיי אלפים רבים וחוללה חורבן נרחב. בעזרת שכירי חרב, אפריקניים ואחרים, נראה היה שיעלה בידו של קדאפי לדכא אותה, תוך שפיכות דמים בהיקף נרחב. אולם הגלגל שב והתהפך עקב התערבות חיצונית אלימה.
ניצחון המורדים הושג בגיבויה של קואליציה צבאית מערבית שכללה גם כמה גורמים ממדינות ערב, ופעלה מתוקף הסמכות שהוקנתה לה, לפי ראייתה, בהחלטת מועצת הביטחון 1973 ממרס 2011. הלחימה בסבב זה הסתיימה בסתיו 2011, לאחר תפניות ותהפוכות, עם קריסתם הסופית של שרידי המשטר (ומותו של קדאפי במעשה לינץ').
ראוי לציין, כי רוסיה, אף שנתנה ידה להחלטת מועצת הביטחון, הגיעה לאחר מכן למסקנה, כי הוליכו אותה שולל. מה שהוצג כהתערבות הומניטרית הפך להתערבות לשינוי המשטר, ובתוך כך אבדו למוסקבה נכסים אסטרטגיים וכלכליים חשובים, ובכלל זה מעמדן של חברות רוסיות בתעשיית הנפט הלובית.
לקחי האירוע הלובי השפיעו מאוד על ההתנהלות הרוסית בפרשה הסורית - הן בזירה הבינלאומית (שם סוכלו כל היוזמות להביא להתערבות גם בסוריה) והן במגמת ההתערבות הצבאית בשטח לטובת המשטר הקיים. יש סימנים לכך שהם גם הזינו את העוינות העמוקה ברוסיה כלפי
הילרי קלינטון, שנתפסה ככוח המוביל במהלכים שהביאו להפלת המשטר ולמותו של קדאפי, ולפיכך השפיעו על התנהלותה של מוסקבה בבחירות לנשיאות בארה"ב ב-2016. הם מעצבים גם את מדיניותה הנוכחית של רוסיה במשבר הלובי, הממוקדת במתן תמיכה לכוחותיו של "פילדמרשל" ח'ליפה חפתר בקירנאיקה.
בלוב עצמה, לאחר שכוחות נאטו נטשו את שטחה - לאור "ניצחון" המורדים - מבלי להותיר מאחוריהם תשתית שלטונית יציבה, הסתמנה הידרדרות מהירה לעבר מלחמת אזרחים בין הסיעות ומוקדי הכוח שהתהוו במהלך הלחימה נגד המשטר. לצד החלוקה ההיסטורית בין מזרח, מערב ודרום, התגבשו כוחות צבאיים מקומיים כמו המיליציה של העיר מיסראטה וסביבתה, במערב לוב. האנרכיה הגוברת אפשרה גם לגורמים המזוהים עם דאעש להתבסס לתקופת מה בחופי הים התיכון, באזור העיר סירת (מעוזו השבטי של משטר קדאפי), עד שנוכחותם חוסלה בלחימה עיקשת ששולבו בה גורמים מקומיים - כמו המיליציה המיסראטאווית - וכוחות מיוחדים ממדינות המערב.
כיום, במה שניתן להגדיר כשלב השלישי במערכה, שני כוחות עיקריים מתמודדים על השלטון. מחד-גיסא, ממשלת ההסכמה הלאומית, המוכרת על-ידי רוב מדינות העולם - אף על-פי שאין עדיין "הסכמה לאומית" במובן כלשהו של המילה - שמושבה בטריפולי שבמערב לוב, ובראשה עומד פאיז מצטפא אל-סראג' (שביקר לאחרונה בירדן). מאידך-גיסא, כוחות הצבא הלאומי הלובי (כינוי אבסורדי באותה מידה) בפיקודו של "פילדמרשל" ח'ליפה חפתר, השולט בפועל בבנגזי וברוב שטחי קירנאיקה (מזרח לוב).
הלחימה מתמקדת בשליטה באזורי הפקת הנפט, המשתרעים בתפר שבין שני מוקדי הכוח - ונעשים ניסיונות חוזרים ונשנים להגיע להסדר מדיני מוסכם. מהלכים אלה מנוהלים בחלקם באמצעות השליח המיוחד של האו"מ, ע'צאן סלאמה - אינטלקטואל ומדינאי לבנוני החי כיום בפריז, ועומד בראש משלחת התמיכה של האו"מ בלוב (UNSMIL) - אך גם ביוזמות ישירות של צרפת ואיטליה.
בין שתי האחרונות שוררת כיום, בכל הנוגע למדיניות בים התיכון, יריבות עזה הנובעת מן המחלוקת המרה בשאלת קליטת הפליטים המגיעים מחופי לוב, רובם ככולם לאיטליה. הממשלה הנוכחית ברומא, קואליציה בין שמאל פופוליסטי (תנועת חמשת הכוכבים) וימין לאומני (הליגה הצפונית), פועלת באגרסיביות לצמצום ההגירה לאיטליה, ורואה בזעם את מדיניותו של
עמנואל מקרון - המשלבת בין הטפות מוסר לאיטלקים וסגירת מעברי הגבול לצרפת. יש לכך השלכות ישירות גם על מאפייני המעורבות של שתיהן בלוב, ובפועל הן מטרפדות זו את מאמציה של זו. מכאן הצורך במעורבותם של גורמים נוספים, כמו ירדן.
לישראל יש אינטרסים כבדי משקל המוטלים בכף. נתיבי הסחר שלה עוברים בחלקם הגדול במרכז הים התיכון, ושאלת השליטה בחופי לוב היא אפוא בעלת משמעויות אסטרטגיות. הברחות נשק שנאגר בימי קדאפי (אך לא חולק לצבא, מחשש להפיכה) ממזרח לוב אל תוך מצרים - ומשם דרך סיני לרצועת עזה - עלולות להשפיע על מאזן הכוחות מול חמאס. מעבר לכך, השפעת האחים המוסלמים, בגיבוי ובמעורבות טורקית, בשורות ממשלת ההסכמה בטריפולי, מציבה אתגר ארוך טווח הן לישראל והן למצרים.
בהעדר מנופי השפעה ישירים כלשהם, האינטרס הישראלי מחייב:
א. הידוק המעקב כדי לקיים יכולת להעריך את מגמת ההתפתחויות ואת יחסי הכוחות הפנימיים בלוב, אף שזו מצטיירת כזירה שולית, בשל השפעותיה הישירות והעקיפות - בייחוד על היציבות במצרים, שהיא אינטרס לאומי עליון עבור ישראל.
ב. תיאום עם מצרים ועם ידידותינו במזרח הים התיכון - יוון, קפריסין, ובמידת האפשר איטליה - במתן תמיכה למהלכים מדיניים שיאפשרו להמשיך ולקיים את הסדר הנוכחי במזרח לוב. לישראל חשוב שהצבא הלאומי הלובי ימשיך לשמור על הסדר בבנגזי ובקרבת הגבול עם מצרים - יהא אשר יהא ההסדר הפוליטי, עם בחירות או בלעדיהן. חפתר הוא אומנם דמות בעייתית, אך זיקתו למצרים משרתת את האינטרס הישראלי הנוכחי בהיבטיו הביטחוניים והמדיניים.
ג. העברת מסרים ברוח זו בדיאלוג המדיני המורחב עם ארה"ב, עם מדינות אירופה הרלוונטיות, עם רוסיה, וכן עם ירדן כשחקן פעיל בזירה.
