שנת 2018, הננעלת בעוד ימים ספורים, עמדה יותר מכל בסימן של מלחמת עולם בטרור המוסלמי הרצחני, שבינתיים איננו בר הדברה, וגובה קורבנות על ימין ועל שמאל. הוא בגדר סרטן השולח זרועות, פועל בלי חשבון וללא שום גבולות. רגע הוא פה ורגע הוא שם, ואין שום רופא שיתעמת עם הנגע. יעדו, למרבה הצער, אחד - להכשיר עולם איסלמיסטי בלבד.
כך או אחרת, לא הצליח גל הטרור העכור הזה לפסוח על ישראל. שנת 2018 הפכה את המדינה, ממש בדומה לעולם הרחב, לקורבן של אינתיפאדה. שלא בדומה לאינתיפאדות קודמות, שהיו פחות או יותר מאורגנות, אמורים הפעם הדברים באינתיפאדת יחידים, ספונטנית ולא מאורגנת, כשאת הטון בה נותנים בני נוער, ובהם מספר לא מבוטל של נערות.
באינתיפאדה הזו משמשים, לא אחת, סכינים כתחליף לכלי נשק חמים, שבהם דוקרים כל מאן דהוא שניצב על הדרך. ומלבד הסכין השלופה - יש גם נשק נוסף - מכונית לדריסת הקורבן, שעימה שועטים במזיד לעברו.
בלתי צפוי
מבחינת העולם הרחב היה זה נשיא-ארה"ב,
דונלד טראמפ, שהטביע יותר מכל את חותמו על שנת 2018. החולפת. הדברים אמורים בנשיא מאכזב, שמילה שלו איננה מילה, שהוא בלתי צפוי ובורח מכל התחייבות מדינית. עם זאת הוא מותיר אחריו סימני שאלה גדולים ומציקים באשר לעתיד העולם הרחב. בתור שכזה הוא משמש כבובה בידיו של נשיא רוסיה,
ולדימיר פוטין, התופס בתוך כך את מקומו של טראמפ כמדינאי החזק ביותר בעולם.
עליית הימין הקיצוני בלטה בשנה החולפת במדינות רבות ביבשת אירופה, ויחד עימה בלטה גם שקיעתן המדינית של קנצלר גרמניה, אנגלה מרקל, ושל ראש ממשלת בריטניה, תרזה מיי, כששתיהן עומדות בפני סיום דרכן הפוליטית.
ישראל, לעומת זאת, תיאלץ להתמודד בשנה האזרחית הקרובה עם המציאות החדשה המתחוללת בסוריה, כשהיא מוכנה ודרוכה לכל תרחיש אפשרי בה.
