שתי כתבות קצרות, האחד של ח"כ
קסניה סבטלובה (מחנה הציוני) ["לגעת ברוע", 12.12.18] והשני של תא"ל (מיל') אמיר השכל ["קרב על הבית", 12.12.18], שפורסמו במעריב והזדמנו לידי בימים אלה, העלו אצלי את רמת הנוגדנים לצביעות לאור השמש באופן יוצא דופן. מובן שאין זו פעם ראשונה בה אני נתקל בדברים ובדיבורים ממן זה אצל אנשי ציבור או תומכי אופוזיציה, אבל ההתעטפות בגלימת הקדושים המתלווה לדברים עצמם, מגיעה כאן לשיאים חדשים. כיליד המדינה ש"זקן" ממנה, ראיתי ושמעתי כבר רבות. אולם מחול השדים שמנהל השמאל המתחזה לנקי כפיים בקדנציה זו, הוא לטעמי ללא תקדים. כמעט כל אמירה או טיעון שמעלים דובריו, הם עיוות המציאות, או תיאור ופירוש מסולפים שלה, משפטי דבר והיפוכו לרוב והסתה שאין בה קורטוב של הגיון בריא או יושר אינטלקטואלי.
סבטלובה מנסה להחזיר אותנו לימי האופוריה של אוסלו, כאשר הציבור הוּלָך שולל אחרי ההסכמים המפוקפקים, כשרבין "נרדם בשמירה" מול ערפאת, פרס האכיל אותנו במזרח תיכון חדש ומדומיין ובשקר שהרשות הפלשתינית הכירה במדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי – דבר שאינו נכון אפילו כיום – וערפאת בישל עבורנו ביסודיות את האינתיפאדה השנייה בעקבות הראשונה.
במסגרת סיבובי ההולה-הופּ הנ"ל, כאשר העולם הנאור כביכול גילה עד כמה הוא הפכפך ודו-פרצופי, סברו המדינות הערביות שהנה מגיעה עבורן הגאולה, מפני שהיהודים אינם חשים בתרמית של ערפאת. על כן, סכו אותנו בשמני בשמים והרעיפו תשבחות לבל נתעורר מחלום הבלהות שבדרך. או אז זכינו גם מצידן לרגעי חסד, בהם השבחים רבו מהגינויים. בצביעות קולקטיבית זו ובהעמדות הפנים שהתפוצצו זמן מה לאחר מכן בפרצופנו בדמות האינתיפאדה השנייה, רואה המנהיגה הדגולה סבטלובה, את גולת הכותרת של הישגי מפלגת העבודה על גילגוליה המוזרים בדור האחרון.
עבור אזרחים רבים בישראל, הפכו הישגים אלה לחלום בלהות ולנדבך מרכזי במסכת הכשלים המתמשכת של תנועת העבודה הדועכת, מאז ימי מלחמת יום הכיפורים 1973. אין להתפלא, אפוא, על המקום הירוד בדעת הקהל, בו נמצאת כיום מפלגתה. אין להתפלא גם על שככל שמתמידה המפלגה לדבוק בשקרים ובהעמדות הפנים שהיו לזרא לציבור, מצבה הפוליטי הולך ומחמיר.
בחלק השני של מאמרה היא, היא עוברת לעסוק, מאותה נקודת מבט דו-פרצופית, בהטפת מוסר על שישראל אינה מקפידה לבור לה בזירה הבינלאומית שותפים כלילי שלמות, נקיים וברים. בשנות ה- 90 חיזרו בהתלהבות היא וחבריה לתנועה אחר הרוצח ערפאת וביקשו לקיים עימו מו"מ ולחתום הסכמים ביודעם בוודאות שמדובר בטרוריסטים ורוצחי אזרחים. מאז נסתייעו בחוגים מפוקפקים, בחלקם אנטישמים או אנטי-ציונים מובהקים, במערב ובחבלי עולם אחרים, כדי לקדם מדיניות מנוגדת לרצון רוב הציבור. אירן הפונדמנטליסטית,
ארדואן האנטי-דמוקרט ורוצח הכורדים, סוריה בראשות אסד שעוסקת עוד מימי אסד האב ברצח-עם סיטונאי, רוסיה בראשות חבר הקג"ב לשעבר פוטין ואחרים, היו גורמים מחוזרים בעקביות ובאינטנסיביות. עתה מצאה לה דגל חדש לנופף בו, כדי להבליט את דימויה המוסרי כביכול – סודן; כך אולפה לחשוב. צריך תמיד להמציא "מפלצת תורנית", שסביבה ניתן יהיה לגבש את מחזה האבסורד של טוהר מידות זמני ומתחסד. בעולם המעוות של אבירי המציאות המדומיינת, יש תמיד "פושעים שחורים" – אלה שזמנית מגנים אותם בכל פה, משום שהדבר מקובל במילייה הנכון, ו"פושעים לבנים" – שהם אומנם פושעים ועבריינים, אבל המילייה הקובע סבור שיש להם נסיבות מקלות. כזה היה גם אובמה שחתם הסכמי שת"פ עם אירן התוקפנית וחיפש לשווא בנרות, אפשרות הידברות עם
קוריאה הצפונית הדיקטטורית ופריצים אחרים במזה"ת ואפריקה, אבל זכה למלוא הכבוד וההערכה מצד נאמני "התקינות הפוליטית" כי היה "משלהם".
סבטלובה וחבריה עדיין אינם מבינים, שהציבור איננו שוטה ומבין היטב את בלבול המושגים והחושים שהם מפגינים ביחסם למציאות, ועל כן אינו נותן בהם אמון.
השכל, על יסוד דבריו, מייצג מגזר אחר באותו מחנה פוליטי שאליו משתייכת גם סבטלובה. הפעם אין מדובר בח"כ נבחר ציבור, שבהגדרה נחשב שייך לשכבת המנהיגות הלאומית שלנו. הפעם הוא שייך לקבוצה נבחרת אחרת: "עולם הלשעברים"; במקרה זה קציני צה"ל בכירים בדימוס.
לא הייתי מתעכב על נקודה זו, אלמלא ראה צורך להשתמש בדרגתו הצבאית בכדי להדגיש ולגבות דעות בשאלות שאין להן מאומה עם מומחיותו הצבאית. בעיני, צורמת העובדה שקצינים רבים במילואים מבקשים להשפיע על הציבור בתחומים פוליטיים וחברתיים, בזכות מעמדם הצבאי ולא בזכות ערכה האוביקטיבי של מחשבה מקורית ומחדשת הלכות. מפתיעה במיוחד פתיחת הדברים במאמרו: "...בארוחת ליל שישי, התברר לי, להפתעתי, כי לשלושתם (ילדיו, ר. ל.) אין שום בעיה לעזוב את המדינה. פשוט לארוז את התיק וללכת". אותי מפתיעה אמירתו לאו-דווקא בגלל תוכן הדברים, שאותם שמענו וראינו בעבר, דווקא בסקטור האידיאולוגי שאליו הוא משתייך, אלא משום שהוא אינו מתבייש לספר זאת בפומבי. ראשית, הדבר מעיד על כישלון חינוכי ממדרגה ראשונה של מערכת החינוך שלנו שנולדה בבית מדרשו הרעיוני, אבל לא פחות מכך של בית ההורים. שנית, זהו כישלון של המספר, שמעיד על עצמו שלא היה מודע כלל למה חושבים ילדיו וכנראה גם לא לסיבות שמביאות אותם לכך.
הפתרון של השכל כתא"ל מיל' מוזר עוד יותר. הוא איננו מתכנס עם עצמו ועם משפחתו על-מנת לבחון בראש וראשונה את תרומתו האישית למצב. א-פריורי הוא מניח שהאשָם הוא באחרים, ובכך מעיד יותר מכל על עצמו. מעניין להיווכח שאדם שמחפש צדק חברתי, אינו אמון, כהוא זה, על יסודות המשפט העברי, עד שזכות החפות העומדת לחשוד כל עוד לא הוכחה אשמתו, אינה מנחה כלל את חשיבתו.
ראש
ממשלה הוא בראש וראשונה אדם; וראש ממשלה חשוד, איננו ראש ממשלה מורשע. כשמזכירים עובדה זו לאבירי הצדק מסוגו של השכל, הם "בורחים" לעבר טיעון מופרך אחר: איך הוא יכול לתפקד כך? ובכן, מסתבר שראש מהממשלה נתניהו הוא אדם מוכשר מאוד ומה שהוא עושה כשידו האחת קשורה מאחורי גבו, אין יריביו מסוגלים לעשות כששתי ידיהם וגם רגליהם חופשיות...
מחאת אזרחים נגד עוולות ומחדלים היא אכן נשמת אפה של דמוקרטיה בריאה, אולם רק כאשר היא באה למחות ולהביע אי-שביעות רצון, ולא כאשר היא מבקשת לכפות באמצעות אנרכיה יזומה את החלפתו של שלטון נבחר כדין. במדינת חוק מחליפים שלטון בקלפי, לא במהומות רחוב. ניהול מדינה באמצעות שלטון הרחוב הוא דרך פסולה בעליל, ובוודאי איננו דמוקרטי.
דמוקרטיה היא סדר חברתי שבו חרות הדיבור היא ערך עליון; אך בשום פנים ואופן היא איננה סדר חברתי שבו חרות הצביעות, השקרים וההסתה, הם היסוד הנורמטיבי לחרות הדיבור. נראה שגם השכל זקוק ללימוד פרק בהלכות דמוקרטיה אמיתית בטרם יצא לרחובות; ולכשישכיל, טוב יעשה אם ינחיל זאת גם לילדיו.
