עם פירוק השותפות בין
אבי גבאי לבין
ציפי לבני על הנהגת
המחנה הציוני, התפרק למעשה גם המחנה, ששמו יצא לפניו גם כמפלגת העבודה האבודה. 40 שנה מפזרת מפלגה זו אשליות, כאלו הניצחון מונח או-טו-טו בכיסה.
אלא שרק עיוור או מאחז-עיניים עשוי להיתפס לאשליות שכאלה ולבנות עליהן סיפור של ניצחון, הצפוי בסופו של דבר למחנה השמאל בבחירות הקרובות. לעת הזאת רק רמטכ"ל בדימוס, עם רקורד ביטחוני ומדיני מהמעלה הראשונה, ועם ניסיון פוליטי ועשייה משמעותית ברמת המנהיגות הלאומית, יוכל לשנות את מסלולה של הספינה.
האיש הזה הוא
אהוד ברק, הנחשב לאופוזיציונר המשמעותי ביותר וכמעט היחידי בזירה הפוליטית שמסוגל להוציא את ביבי משלוותו. לברק, מסתבר, יש את המעמד, הנתונים והיכולת לעמוד במטלה הזאת, והוא כבר הוכיח, הלכה למעשה, שניתן להביס את ביבי גם בקלפי.
אחריות כבדה
בעת הזאת, שבה נפוץ המחנה הציוני לכל עבר, מצופה מקבוצה גדולה ומשמעותית של חברי הכנסת במפלגת העבודה לתבוע מאבי גבאי שיגלה גדלות-רוח ושיצא בקריאה לברק להתגייס ולהתייצב בראש המחנה.
אומנם אין להתעלם מכך שאבי גבאי נבחר על-ידי רוב מתפקדי העבודה להנהיג, אך עכשיו מוטלת עליו החובה להבין את גודל האחריות המוטלת עליו ולפנות את מקומו לטובת ברק. אחרי ככלות הכל, הדבקות בכסא בשעה הקריטית הזאת טומנת בחובה רק סיכויים קלושים להצליח.
בפני חברי הכנסת מונחת אחריות כבדה לעשות את המעשה הנדרש ולהציב את ברק בראש המחנה כדי לחולל סוף-סוף את השינוי המתבקש. אל להם ללכת שולל אחרי אנשי אווירה לרגע, שאין להם הניסיון המדיני והפוליטי שיש לאהוד ברק.
