על משכבי בלילות של עכשיו, בהם קשה לי יותר ויותר להירדם, עלה בדעתי סיפור, אפשר עוד בהקיץ, ואולי כבר בחלום.
אנחנו יושבים צפופים, כל בני עירנו כולם, בעגלה גדולה הרתומה לכמה צמדים של סוסים, ומפליגים יחדיו למקום נחשק שכולו נאות דשא, ובוסתני פרי, ומעיינות מפכים, וערי חמדה, ואוצרות המספיקים לכל אדם ואדם. קם אחד בנו ואומר כי אנו מאחרים להגיע, ומצליף בסוסים למהר לדהור. מיד קם כנגדו חברו ואומר כי אינו יכול לשאת טלטלה של עגלה ממהרת, ומצליף באותם סוסים להאט.
קם שלישי ואומר כי לדידו הסוסים סוטים מן הנתיב ומצליף באותם סוסים ליישר דרכם, ורביעי מצליף באותם סוסים לתקן מה שיישרו וליישר אחרת, עד שהעגלה מתהפכת, וכל בני העיר כולם נזרקים לכל עבר, והסוסים שהכל הצליפו בהם, מתנתקים מן היצולים השבורים, רצים פצועים ומוכים אל אשר שם ירוצו ונופלים תחתיהם וגוועים.
ואז קמים בני העיר אחד אל אחד ומתלקטים רחוקים אל קרובים, וקרובים אל רחוקים, ועומדים יחדיו מביטים בפגרים, ומתחילים ללכת אל מקום ממנו יצאו, דרך ארוכה, שמוטי ראש, רגלי.
ואני ניעור, או נרדם, ואיני יודע אם הנה חלום, או אם הנה סיפור שכולו הקיץ.
