מזכיר המדינה מייק פומפיאו ער לעובדה שממסד מחלקת המדינה, שהתנגד להכרה בישראל ב-1948, נאבק בשיטתיות ביריב המסורתי: מציאות המזרח התיכון. לדוגמה, בניגוד לתובנה המקובלת במחלקת המדינה, ביקור פומפיאו באזור מתקיים בתקופת פריחה חסרת תקדים של קשרי ישראל עם מדינות ערב הפרו-אמריקניות, ללא קשר לעניין הפלשתיני.
פומפיאו מבקר בירדן, במצרים, בסעודיה, בעומאן, בבחריין, בכווית ובקטר, במקביל למספר שיא של משלחות ערביות אזרחיות וביטחוניות בישראל, למרות המבוי הסתום בנושא הפלשתיני. ביקור פומפיאו נועד להעמיק את האמון בכוח ההרתעה האמריקני בקרב משטרים ערביים החשים את מאכלת האייתולות והטרור הסוני על צווארם, בלי קשר לעניין הפלשתיני.
פומפיאו, שהיה ראש ה-CIA, מבקר במדינות ערביות הסובלות מטראומה של "הצונאמי הערבי" - המוגדר בטעות כ"אביב ערבי" - שפרץ ב-2010 ועדין מזעזע את אמות הסיפים מהמפרץ הפרסי עד צפון-מערב אפריקה, ולא בגלל הענין הפלשתיני. מזכיר המדינה האמריקני פוגש מנהיגים ערביים שהערכתם כלפי יכולות ואמינות ישראל גברה מאז התפרצות הצונאמי הערבי, החושפת אותם באופן חסר-תקדים לאיומי חתרנות, טרור ומלחמה, שאינם קשורים לעניין הפלשתיני.
מייק פומפיאו לא מתעלם מאופיו האלים, נטול-הסובלנות, הבלתי-צפוי, התזזיתי והמורכב של המזרח התיכון מאז הופעת האיסלאם במאה השביעית: רכבת הרים של יחסים בינ-ערביים; היעדר שלום בינ-ערבי; מיליוני הרוגים ופליטים במלחמות בינ-ערביות; פיצול דתי, שבטי, רעיוני, גאוגרפי והיעדר מדינות לאום; התפוררות לוב, תימן, עירק, סוריה וסודן; טרור סוני ושיעי פנימי, אזורי וגלובלי; משטרי-מיעוט רודני ארעיים, ומכאן ארעיות מדיניותם והסכמיהם; ומגלומניה של האייתולות המקיפה את המפרץ הפרסי, המזרח התיכון והלאה. תופעות אלו שורשיות ועוצמתיות הרבה יותר מהעניין הפלשתיני.
תשומת לב
בכל בירה ערבית נחשף מזכיר המדינה פומפיאו לשטף של מלל פרו-פלשתיני, המנוגד בשיטתיות למעש הערבי הדיפלומטי, פיננסי וצבאי, המדגיש את אי-מרכזיות העניין הפלשתיני בסדר היום הערבי ובסכסוך הערבי-ישראלי. למעשה, מנהיגי ערב רואים ברשות הפלשתינית, אש"ף וחמאס אבות-טיפוס לטרור, לחתרנות, לבוגדנות ולכפיות-טובה כפי שהיה במצרים (שנות ה-50'), בסוריה (1966), בירדן (1970), בלבנון (1970-1982) ובכווית (1990).
מזכיר המדינה מייק פומפיאו והיועץ לביטחון לאומי ג'והן בולטון מתמקדים באיומים הכבדים על אינטרסים אמריקנים, כולל הבטחת קיום משטרים ערביים פרו-אמריקנים. מכאן הצורך להימנע מהצגת "תוכנית שלום" אמריקנית שתסיט את תשומת הלב מהאתגרים המובילים במזרח התיכון, ותחייב את הפלשתינים לאגוף את התוכנית מהצד המכסימליסטי - תוספת שמן, ולא מים, למדורה. תגבור הפרופיל הפלשתיני ישחק לידי אויבי ויריבי ארה"ב, ויחריף את האיום הקיומי על המשטר ההאשמי, ומשם על המשטרים בחצי האי ערב.
הצגת "תוכנית שלום" אמריקנית תתעלם מכשלון כל יוזמות השלום האמריקניות משנות ה-50'. כולן היו מונחות רצון-טוב, אך התעלמו ממורכבות האזור. שתי היוזמות היחידות שהצליחו נבעו ממו"מ ישיר ישראל-מצרים וישראל-ירדן. לארה"ב היה תפקיד קריטי כמסייעת ולא כיוזמת.
קידום אינטרסים אמריקנים מחייב היצמדות למציאות המזרח תיכונית, ודחיית התובנות המקובלות על ממסד מחלקת המדינה. הימנעות מ-ולא חזרה על - שגיאות העבר.
