אם כן, מהו באמת האושר? האם הוא רק שמועה, האם הוא כה קשה למימוש, להשגה? האם אפשר בכלל לממש או להשיג אותו, או שמא הוא מושג נעלם ונרדף וזאת כל מהותו? אולם לא זה הדיון שלנו, אלא עניין המרחק. ולא המרחק בין הספר שהושרה ממנו מחבר הסיפור, אלא המרחק שבין גבר לאישה באותה מרשתת. מרחק או קרבה מדומה. אם כן אותם רגשות שעולים הם רק דמיון? מחשבות, תחושות מדומות שמשלות ולוכדות אותנו? על זה שגבר ואישה יכולים להתרגש ואפילו להתאהב, בעוד אינם רואים במציאות זה את זה? שמא נוכל להתאהב זה באחר אפילו בגלל אֵלו מילים מלטפות, נאמרות או נכתבות, בגלל קול זר במהותו אך ערב ומפתיע, קול שנשמע מהפנט באוזננו ומפעים אותנו?
ובכן זהו המקרה שלפנינו: התאהבות ואולי רק תשוקה מרחוק, ייתכן שהדדית באותה מידה או במידה דומה, שגרמה לשתי הדמויות לקבוע שעה באותו ערב מתואר כדי להיפגש בפאב האמור, וכדי ליצור התקרבות ממשית זה לזה.
הסיפור הקצר אכן נועד להיות קצר, אבל הפרשנות עליו יכולה להיות הרבה יותר ארוכה ויכולה להיות גם מרובת פנים, על-ידי קוראים או מנתחי ספרות שונים. נראה שבלפור מור לא נזקק לערב שלם אלא לשעה קלה בערב המסוים ההוא, שעה שמתרחשת באיזה פאב אפלולי שבו התיישב בחורנו ללגום את הבירה שלו. וכאן המקום לספר כי הבחור נלכד בתשוקתו אל הצעירה שהכיר דרך המרשתת (רוצה לומר הפייסבוק, ולך תדע מאיזו תקופה של חייה הייתה התמונה שהעלתה שם), והיא ממלאת את מחשבתו בעודו לוגם מן הבירה הקרה שהוגשה לו.
אך דא עקא, הנה הוא קולט את צלליתה בתוך הפאב עצמו, בפינה אחרת ומבלי שהיא תבחין בו בתחילה וכנראה הקדימה לפגוש אותו, ואז הוא חש עצמו מתערער נוכח דמותה. הוא בוחן אותה מרחוק, את מראָה היפה, את שערה הגולש, את עצמות לחייה הבולטות, את שפתיה הבשרניות המלאות, והא חש פתע רתיעה. רתיעה שלא יכול היה לפרש אותה לעצמו ברגע ההוא, ורק התבלבלה עליו דעתו פתאום. אך אולי זו הייתה רתיעה מפני יופיה, שלא מצא עצמו ראוי לו, או שמא להפך, מראה לא סיפק אותו והוא חש שאינה ראויה לו. עם זאת כותב המחבר במעט שורות שהגבר היה נשוי בעבר, וכאן נכנס לתמונה חששו מניסיון העבר, מכישלון הנישואים שהיו לו. עבר שעולה במחשבתו ואולי מרתיע אותו.
אני חושב שכולנו יודעים שבמרשתת אישה יכולה לכתוב דברים לגבר, או גבר יכול לכתוב דברים לאישה, דברים שפנים אל פנים ברוב המקרים לא היו אומרים אותם, ואֵלו היו מילים שנאמרות רק לאחר שהייתה נוצרת קרבה מסוימת. אני מניח שבחיים האמתיים בני אדם היו חשים זרות, מעטה לפחות, והיו נמנעים או לא מסוגלים לבטא את אותם הדברים, שבמרשתת ומרחוק גבלו בקרבה מסוימת או בתחושה של התרועעות ואפילו בתחושת חיזור למחצה.
והנה לפתע משראה אותה, הוא נרתע. זה היה עבורי הרגע המכונן של הסיפור הקצר הזה, שכל אורכו כחמש מאות מילה בלבד. הוא נרתע כי אכן הרבה יותר קל לכתוב דברים מאשר לומר אותם, בוודאי קל יותר מאשר לחוש אותם ולעמוד מאחוריהם, והוא הבין או חש תוך אותו רגע מזוקק ואמתי כי לא די במראה, אלא שגם הרגש המזערי נדרש כאן.
אני מצטט מתוך הסיפור את הרגע המכונן הזה: "הוא לגם מכוס הבירה וביקש מהמלצרית כוס מים קרים. ואז פתאום הוא הבחין בה. רק צללית. היא הסתכלה לעברו, אך הוא לא ראה את פניה. אבל כשסובבה את ראשה ראה אותה באור, שערה גולש, לחייה בולטות, שפתיה בשרניות. אותם דברים שאהב תמיד (שם, עמ' 12).
פעם צעירים נפגשו על ספל קפה, היום נפגשים על כוס של יין. פעם נפגשו באור מלא, עכשיו נפגשים באפלולית, באיזו עמימות שהופכת את המציאות לכמו הזיה. שמא יש כאן בריחה מלראות את המציאות בשלמותה? בנכונותה? באמתותה? שמא התחושות נעשות משוטחות, לא עמוקות וכמעט חסרות אחריות? שמא המציאות אינה אלא מרתיעה? ושמא, ואולי...
התברר שאותם שני יקירים שחשפו עצמם במרשתת, אינם מצליחים להתקרב אחד אל האחרת במציאות. זה מפחיד אותם במקרה הרע, במקרה הטוב זה מביך אותם. היא רואה אותו לבסוף ואינה ניגשת אליו, הוא מבחין בה וחושש לפגוש את עיניה. הוא מקווה שלא הבחינה בו, שהאורות לא יוגברו ושהיא לא תבחין בו. הוא נוכח ברגע ההוא כי מה שהיה טוב למרשתת נגמר שם, במרשתת.
ברגע ההוא התחיל לחשוב על חייו הקודמים, אליהם היה קשור בשנות נישואיו שכשלו. המשקעים עולים בו, ועל אף שהמחבר לא אומר זאת, הרי הדברים מצויים בסבטקס של הדברים, בין שורות של חייו של אותו גבר צעיר. למזלו הרב מופיעים ברגע ההוא חבריו, שכמו הגיעו דרך האקס-מקינה של איזה מחזה יווני קדום, והוא חובר אליהם במהרה, כמי שמצא גאולה.
הרגע שאמור היה להיות מופלא ומפרה הפך להיות למצב מירא. אבל כך הוא נוכח, לאחר הכול, כי החיים האמתיים שונים, וכי המרשתת אינה עולמו האמתי.
