הסיפור של וובסטר נסב, כרגיל בשאר מחזותיו, בהעברת בקורת על התככים, הניאופים והמזימות בקרב מעמד האצולה, במקרה זה באיטליה, אבל גם בקרב הכמורה הגבוהה בממלכתו של האפיפיור. נשמע מוכר מימינו? לא בכדי. במרכז העלילה הדרמטית והסוחפת, עם טקסט קלאסי שדורי פרנס תרגם כה יפה תוך שמירה על היופי שבו, ועם זאת לא בשפה פומפוזית מדי אלא כזו המחליקה לאזני הצופים בנעימות. חבל רק שחלק גדול הטקסט נאמר במהירות כה רבה, כך שקשה היה לקלוט את רוב היופי האצור בו. בימויו של מיטקו בוזקוב, שנשען על עיצוב הבמה המינימליסטי הרב-תכליתי של סשה לישיאנסקי, קיבל תוספת משודרגת הודות לעושר התלבושות הכה ססגוניות שעיצבה נטשה מנטל. היופי האסטטתי שבשילוב האיפור עם התלבושות, מסתייע גם בעיצוב תנועה זורמת יפה של תומר יפרח, שחקן מהקאסט, שממלא את אחד התפקידים העסיסיים והמרשימים בהצגה, של פרדיננד, אחיה של הדוכסית. לא רק שהוא מתנגד בתוקף לנישואיה לכל מי שתרצה, כדי שלא יעבור רכושה הרב במקרה של מותה - לידי הבעל, ובכך הוא יישאר עם כלום. לא רק. הוא גם חושק בה פיסית, מה שמודגם יפה על הבמה מלאה ההורמונים, המלאה ביטויי חשקים של הדוכסית היפה והסקסית, (מאי פרץ והרעמה). כן, גילוי עריות היה בגדר חזון נפרץ אז. כדי לשמור על רכוש המשפחה ועל תומת אחותו, פרדיננד שוכר מנהל חשבונות צעיר, אנטוניו בולוניה (יוגב אטיאס שהדוכסית נישאה לו בסתר בלהט תשוקתה), וכן את האסיר לשעבר דניאל בוסלה (ירון חנונה המרשים בקולו הייחודי באיכותו), שתפקידו לרגל ולהלשין על מעללי הדוכסית. כל התמרונים, התעללוים, המחוות הצביעותיות הכה אופיניות למעמד הגבוה, מלאים דרמה, משחק סוחף, שלוקה רק בפגם הדיבור המהיר שגורם לצופה להחמיץ חלק ניכר מהטקסט הנהדר. אבל המשחק מחפה על החסר, והקהל לא משתעמם לרגע. כשכניגוד לצבועים והמושחתים בולטת המשרתת הנאמנה של הדוכסית (גליה גלבלום) שיושרה מותיר את הרושם האצילי יותר מהאצולה האמיתית הנפסדת בתכונותיה. הבימוי המרשים של מיטקו בוזקוב, בניגוד להפקות קודמות של הצגה זו כמו בתיאטרון חיפה לפני שנים שהייתה פלופ רציני, הבימוי שלו מעמיד גם דמויות צדדיות המרשימות מאוד ובעלות אימפקט חזק: בתור מרקיז ורוזן (צח חזיזה ו-לירן ליפשיץ) שגם מופיעים כמוציאים להורג, כגברתנים אלימים בעלי פיסיות מרשימה, וליפשיץ אף כרופא; או גם את נאור מלקוב כאיש חצר וגם כסניטר; מעין גוטשלק החטובה כמאהבת הפתיינית של הקרדינל, ואחיקם ציפקיס בעל החזות מלאת הרושם האצילי, כקרדינל החשקן, ושאלון לילייב כ-דליו, דמות נוספת המעשירה את שלל הטיפוסים בעלילה רבת הפיתולים.

חשיפת התככים והרמאויות מביאה להתפתחויות רוויות דמים. כמו הטרגדיות של שייכספיר ובני דורו של וובסטר. אך הצבעוניות ועושר הביטויים הססגוניים בהפקת בית צבי, עושים מהפקה זו אחת הטובה יותר מקודמותיה שעלו בארץ. בטוחני שלאחר שיתוקן הליקוי בהיגוי, הכל יזרום טוב יותר, עשיר יותר באכספרסיה, ולקאסט וליוצרים תבוא עדנה.