למרות, ואולי דווקא משום הזריזות וקוצר הזמן שכפה על המפלגות להתארגן בצ׳יק צ׳אק לבחירות שהיו אמורות להתקיים בנובמבר, אבל הדרך אצה לכולם לתפוס את כס השלטון, יש לשער שהרבה טעויות תיעשינה במהלך ההליך הקצר הזה. כך העם, שמאס בשלטון הנבוב של ה"עבודה" משום שלא ניתנה בו האפשרות להקים מנהיג ראוי, העם הזה נתפס בקלות להאלהת מנהיג חדש, שללא שום אג׳נדה, ללא מסר אמיתי ומחשבה מדינית, ומוליך אותו בצהלה לבחירות הקרבות.
ההבטחות שהכתיבו לגנץ הקופירייטרים ועליהן הכריז בנאום שבירת השתיקה שלו בליל המסכות - כאשר הללו תסתברנה בעתיד כבנות חלוף, רק כמילים, מילים מילים בלבד - יהיה כבר מאוחר. השלטון שמפא"י החזיקה בו מאז 1933 תחת שמות מתחלפים, אך עם אותה אוריינטציה, ונמשך כאן עד היום משום חולשתו של הליכוד לשלוט, השלטון הזה של מפא"י ישוב בשלמותו ובמלוא עוזו. לא רק שליטה נצחית בוועדות המעניקות פרסים ל"אנשי רוח ותרבות" בעלי אוריינטציה שמאלנית בלבד. לא רק סתימת הגולל על דורות של אנשי רוח ויוצרים בכל התחומים שלא היו חברים בקליקה הנכונה, אלא גם שליטה על שאר ברזי המשאבים, השליטה על הכל.
חוסר האחדות בתוכנו, חוסר היכולת להתמקד בכיוון מסוים; הדילוגים ממפלגה למפלגה תוך הפיכת העור והאופי במחי יד אחת, כל אלה לא יביאו תועלת בסופו של דבר לא לעם ולא לאנשים אלה. כמקרה
ציפי לבני, שכמו הדוכיפת החליפה את נאמנותה פעמים כה רבות עד שנותרה ללא קן.
בעיה חמורה נוספת שהיא בעוכרינו היא שנאת האחים התהומית ("רק לא ביבי") שהשמאל הצליח להחדיר להכרה ולתת ההכרה של כל מאמיניו כלפי כל מה שיהודי, הזהות היהודית, המושג לאום, הדגל וההמנון. לימודי התנ"ך כמעט לא מצויים בתוכניות הלימודים. הבורות של הצעירים בתחום עברנו, ההיסטוריה היהודית, וכל מה שעברנו קיימים רק בספרים שהצעירים אינם קוראים. הם לא קוראים כלל כיום. רק משחקים בטלפונים ומעבירים הודעות חסרות ערך המעסיקות אותם, בלי להותיר זמן למחשבה.
במידה ויצליח המהלך של המלכת המלך החדש, שכבר רמז על רעיונות דיקטטורים בנאומו, הרי כגודל ההבטחות הנפוחות והפראזות שזרק מציטוטים מהסידרה "משחקי הכס", כך תהיה גדולה ההפתעה מהאכזבה ממימוש כל התקוות שתתנפצנה. רק שגורל העם יכול להיחרץ ברגע אחד אם יתממש מה שהבטיח גנץ: "לעשות צעדים חד-פעמיים אם לא יהיה שלום".
סיסמאות נבובות
להפקיר את יהודה ושומרון על חצי מיליון הישראלים שגרים בו, ולהעניק לערבים מדינה נוספת שמתוקף עצמאותה תוכל לכוון את טיליה ממזרח לכפר סבא עד לכל אורך קו החוף הצר של ישראל - זה רעיון שיכול לחסל את ישראל אחת ולתמיד. בלי בעיות. לכן מהלכים בנוסח אוסלו, או הבריחה מלבנון של ברק, או גירוש היהודים מגוש-קטיף - לא רק שלא הביאו עלינו שלום, אלא מלחמות, שנוספות תהיינה כרוכות בתשלום דמים כבד, אם לא בחיסול מוחלט של עם תמים המאמין לסיסמאות נבובות.
היה ניתן לצפות שמפלגת העבודה תשכיל להעמיד מנהיגים מוערכים כמו
איציק שמולי: אדם חברתי, שהסוציאליזם האמיתי לנוכח עיניו. אדם שעד היום רק עשה, לא דיבר בלבד. אך מכיוון שזה לא הסתייע, לא נותרה ברירה לכל מצביעי העבודה אלא לערוק לתקווה הלבנה החדשה שלהם, גנץ. אפילו שלא הציג את רשימת מועמדיו לכנסת, וגם אם אין לאף אחד מושג מה ומי עומד מאחוריו, מי הכוורת שלו, מה היעדים שלו - מלבד יעדו: כס ראש הממשלה. אבל מה בקשר לעם? מה בקשר לכל הבעיות המצויות בתהליך שינויים והתפתחויות, ואם יבואו אנשים חסרי נסיון לשלוט בהן, האם לא עלול העם להיפגע נואשות?
די לעידן הפארטאץ׳ הייינו בקטע הזה מאז שנות ה"סזון" והסגרת יהודים לאנגלים עקב היותם חברי המחתרות שלחמו לעצמאות ישראל. והמשך בהענקת משרות נעלות לכל ה"שטינקרים" מימי הסזון; וכן בחירת אנשים שאינם אקדמאים למשרות השרים וראשי הממשלה. שליחת אנשים לחו"ל לעשות למען המדינה, בעוד שהם עשו לכיסם... כמה מאלה הנושאים את עיניהם כרגע למישרות המכובדות כולל ראשות הממשלה הם אקדמאים, בעלי יכולת לנהל שיחה באנגלית צחה ושפות אחרות? כמה ערביסטים צפויים לנו במשרות החשובות, היכולים באמת ליצור קשר עם הערבים ולקדם את ענין השלום תוך הבנת האופי הערבי
ולא מתוך התנשאות? התנשאות שבעטיה ב1967 ישבנו מסובים וחיכינו אחרי נצחוננו, שמנהיגי ארצות ערב יבואו אלינו ויתחננו לעשות שלום, ומשום כך לא החילונו את שלטוננו על יהודה ושומרון; וכעת אנו משלמים על כך ביוקר - כשהבג"ץ בתמיכת ועידוד ישראלים אוהבי הערבים מנטרל כל אפשרות להתפתחות הישוב היהודי בארץ אבותינו.
מילכוד 22 צריך להיפסק. לא ייתכן שמתוכנו יקומו אנשים שיתאגדו באגודות שונות אנטישמיות הממומנות בידי מדינות אירופיות, (כמו ה-BDS) ויצאו כנגד טובת מדינת ישראל, אך לטובת המחבלים בקיומינו. יש לקוות שהטמטום הזה ייפסק. אדם לא יכול להיות נגד קיומו-הוא. כי מדינה צריכה להתאחד סביב יצר השרידות והקיום שלה. משום שאלוהים לא עוזר לאדם, ורק האדם עוזר לעצמו. את זה למדנו מנסיון השואה, כשמיליונים שעו לעצת הרבנים שלא לעלות לישראל, אלא רק לכשיבוא המשיח.
כגודל נפיחות הבלון שכה לוכד את ההמונים טרם הבחירות, כך תהיה גדולה האכזבה לאחר הבחירות מהפרטאצ׳ניקיות, חוסר הנסיון וההתגלחות על הזקן שלנו שיתגלחו המנהיגים החדשים שיבואו. והחשוב מכל: ללא אחדות לא תהא לנו תקווה.