סכנת הפיצול המאיימת על סיכויי המחנה הלאומי להרכיב את הממשלה הבאה, ומגבירה את סיכויי השמאל לשלוח את נציגו לכורסת ראש הממשלה ולמגורים ברחוב בלפור, היא המבער האחורי היחיד המפיח תקוות בשמאל לנצח בבחירות הקרובות, באמצעות הקמת גוש חוסם ימין, עם 61 ח"כים: חלקם שמאל קיצוני, חלקם ערבים ובהם תומכי אש"ף, וחלקם שסיבת הצטרפותם לגוש החוסם היא מטריית 'רק לא ביבי' (שאותה רכש הזוג המלכותי ביושר רב).
סקרי השבוע האחרון מנבאים סיכוי לגוש חוסם של השמאל/מתנגדי נתניהו, ובו לפחות 61 ח"כים. זהו כמובן נתון גמיש, שעשוי להתהפך כל רגע (שכן די באובדן כמה מאות קולות לרשימה מסוימת כדי לשרוף 8-4 מנדטים מן הימין לטובת השמאל, ע"ע
אלי ישי ו'יחד' בבחירות 2015).
ועוד משהו: אל תמנו לי בבקשה את גנץ כאופציה להצטרפות להמלצה בפני הנשיא להטיל את הקמת הממשלה הבאה על נציג הימין. גנץ, נא לא לשכוח, רץ בבחירות לא כדי לחמם כיסא נידח במליאה ולשתות תה במזנון הכנסת. הוא מכוון הרבה יותר גבוה, ואם לא יגיע לבלפור, הוא לפחות יחסום בפני נציג הימין את הדרך לבלפור.
שלא תטעו: בשום פנים ואופן לא ייתכן שהפיצול בימין לא ינגוס בכוחו לטובת השמאל. אין מצב. ואז, חלילה, ניקלע לסיטואציות הרסניות מן הסוג שביטאה למשל פעילת השמאל הקיצוני וחברת מערכת 'הארץ' אילנה המרמן, רק בימים אלה: על כל אוהבי המדינה לפנות לעולם ולדרוש הפעלת לחץ מדיני, כלכלי ותרבותי כבד על ישראל, על-מנת לאלצה "לפנות את אזרחיה מהשטחים שנכבשו ב-1967".
השמאל אינו מרשה לעצמו לחשוב על היום שאחרי: תפיסת שטחי יו"ש על-ידי כנופיות דאעש, משמרות המהפכה, בוקו חראם ושאר מרעין בישין, שבעטיים עוד נתגעגע לסצינה העזתית שהסתפקה בקיץ האחרון 'רק' בבלוני תבערה, רקטות ופצמ"רים.
איחוד כוחות
מי שמשוכנע שמשנת העיוועים של המרמן מהווה איום על עצם קיומו של החלום הציוני, חייב לסכל עכשיו מהדורה חוזרת של קטסטרופת בחירות 1992. אז התמודדו שש מפלגות על קולות הימין הקשיח: רפול, יובל נאמן, גנדי זאבי, הרב לוינגר, אליעזר מזרחי והמפד"ל. חמש הראשונות סברו שיו"ר הליכוד וראש הממשלה
יצחק שמיר, אינו מספיק ימני עבורם. אבל המציאות הייתה מרה ומדממת: שלוש מהמפלגות הקיקיוניות לא צלחו את אחוז החסימה, והעבירו במו איוולתן קולות מימין לשמאל – והתוצאה המסויטת הייתה שהשמאל בראשות רבין המיט עלינו את אסון אוסלו והבאת ערפאת וגדודי מרצחיו ארצה, בהשראת פרס, ביילין,
רון פונדק ויאיר הירשפלד, ו'נביא השלום'
עמוס עוז.
יהיו שיגידו שסיפור 1992 מרוחק מאיתנו שנות אור. ומה שהיה הוא לא בהכרח מה שיהיה. אז למענם הנה אירוע בן זמננו, גירסת נובמבר 2018. בעיר הכינרת טבריה, שהציבור המסורתי, הדתי והחרדי מהווה בה רוב מניין ובניין, התמודדו על 22,200 המצביעים שישה מועמדים, ובהם ראש העיר היוצא. איש לא הסכים לאחד כוחות וליצור מנופי כוח מול מועמדותו של המועמד ההזוי ביותר בארץ רון קובי, שצץ משום מקום, רץ ללא גיבוי של מפלגה, ולא הביא עימו שום רקורד מרשים.
קובי, יליד טבריה, צאצא למשפחות מושרשות ושומרות מצוות (אבות אבותיו היו דיינים, מפעילי הקדש הכנסת האורחים במירון ועוד), ניהל מערכת בחירות אחרת: במקום כרזות וכנסים, הוא התבסס על שידורים פרובוקטיביים במדיה החברתית, נוסח טראמפ. אבל לא זה מה שעבד למענו, בסופו של דבר. הפיצול בקרב שאר המתמודדים שסירבו להתאחד כולם או מקצתם, לצד המאיסה בהנהגה המסורתית וחיפוש משהו חדש, הם אלה שהובילו 45% מהמצביעים, ובהם מצביעים דתיים ומסורתיים, לחיקו של המועמד שנחשב לבדיחת המרוץ, אבל למחרת הבחירות צחק כל הדרך ללשכת ראש העיר.
אפשר להבין את תיסכולם עכשיו של המצביעים המסורתיים/דתיים בטבריה לנוכח מעללי ראש העיר החדש, ואפשר לשמוח על מאבקו של ראש העיר בתכתיבים של הדתיים, ומאמציו למניעת התחרדותה של טבריה. אבל מוכרחים להסכים, שאילו הצליחו המסורתיים והדתיים שבקרב המצביעים לשכנע את המתמודדים לאחד כוחות ולשלוח פחות מתמודדים מול קובי, אפשר היה לשמר את מעמדו כבדיחה פוליטית ולא מעבר לכך.
כך או כך, קובי פועל כיום לחילונה של עירו, למורת רוחם של חלק ממצביעיו: תחבורה ציבורית ופתיחת עסקים בשבת והצבת חסמים למניעת התנחלות חרדית בעיר. סיפורה של טבריה עלול להתרחש גם ברמה הארצית. אם זה יקרה חלילה, זו תהיה בכיה לטווח ארוך הרבה יותר מאשר במשל הטברייני. ע"ע בחירות 1992.
