הבחירות לנשיאות בארצות הברית, כמעט שנתיים לפני שהן תיערכנה, הן כבר בעיצומן. המועמד הרפובליקאי התחיל את מסע הבחירות שלו עם כניסתו לבית הלבן לפני שנתיים. קרוב לעשרים מועמדים דמוקרטים כבר הכריזו על המרוץ.
ברני סנדרס - לא הכריז - אבל הוא מועמד, כבר אסף למעלה משני מיליון דולר למימון המסע שלו. הסנטורית אליזבט ווארן שהכריזה אך אמש, זוקפת לזכותה תרומות - ביום אחד - בסך שלוש מאות וחמישים אלף דולר. לקראת 2020!
בקוטב הנגדי, באנגליה, מכריזה ראש הממשלה על בחירות ואלה נערכות תוך שלושים יום, לא על ראשות הממשלה אלא על איוש ספסלי הפרלמנט. האנגלים אומרים כי גם שלושים יום הם ארוכים מדי. המערכה הגדולה היא במחוזות. כל מועמדות מצריכה הוצאות, אבל בהשוואה למועמדי ארצות הברית אנגליה היא דלף, ארצות הברית מפל. אנחנו בתווך. לא הגאומטרי. קרוב יותר לאמריקה. חודשים! גם בהוצאות אנחנו קרובים יותר לאמריקה, קטנים יותר, אבל לא יחסית, אלא שכאן גם הדמוקרטיה מצטרפת לאשד ומערבת עצמה בתרומות מותרות ובתרומות השואפות להיות מותרות.
איננו בוחרים בנשיא אלא ברשימות, אבל יצרנו תרבות פוליטית בה אין לרשימה יותר מערך ציבורי של שובל מאחורי המטאור, ראש הרשימה. ביבי. בני. גבאי. אפילו אחרי המטאורית. אורלי. סמוטריץ. מיני אמריקה, מקסי כאילו.
התוצאות צריכות לעורר הרהורים. אנחנו לא אמריקה. שאלות האמת הממתינות להכרעה הן לא 'מי 'אלא 'מה', לא מי יעמוד בראש אלא מה יעשו בנו העומדים בראש. שאלות האמת הן קיומיות, אם כי שוב איננו אוהבים להשתמש בביטוי הנכון הזה, שתי מדינות, אחת, פשרה טריטוריאלית, סיפוח, דה פקטו, או דה יורה, או חלילה. גבולות. סכסוך. ניהול. לא, פתרון. מדינת לאום, מדינת לאום ומדינת כל אזרחיה בעת ובעונה אחת, מדינת כל אזרחיה בלי לאום. דת ומדינה, דת בלי מדינה, מדינה בלי דת, שוויון, מלא, חלקי, מותנה, הכל שאלות של 'מה', לא של 'מי'. חינוך עם ליבה, בלי ליבה, עם אבולוציה, עם חלילה לנו ממנה, עם מורשת בית אבא, רק בנוסטלגיה, שבת פתוחה, מתוחמת, אוסרת, מרחיבה דעת, 'מה', הכל 'מה'.
וכשמעמידים בתרבות הפוליטית שהתאזרחה אצלנו בראש דאגותינו את המי, ודשים בזה חודשים, נעלמת מעינינו לחלוטין הגלריה האימתנית של ה'מה' והממון הנשפך כמים איננו קונה לבד מריגושים אפילו פלטפורמה ראויה ומכבדת אחת, לא פרוגרמה, לא מצע, לא איך, אלא מי, ועוד מי, ועוד פעם מי. ועכשיו בא גם בחור חדש לכפר, 'גושים' שמו, והוא תלוי על צוואריו של המי כאילו שהוא המה. הבלים. גושים זה איננו אלא כפיל לא מוצלח של המה, הוא שמאל כאילו השמאל זה כל ה'מה' העומד על הפרק, או הימין כאילו ימין הוא שם כל האתגרים העומדים לפני הבוחר.
ועוד לא אמרנו דבר על הסגנון, על חוקי ההתגוששות הלא כתובים, בהם מכה כל מי את המי שמנגד, על הבוטות המתנסחת בפראות משולחת רסן, על החיפוש המדוקדק אחרי רבב או כתם על מלבושי המי, על הגלריה הדעתנית של הנדסאי התדמית והאסטרטגיה והכיסוי והחשיפה והאיפור והמריטה של כל המי ומי. זה לא משחית. זה מרדד. זה הופך את הנושא הרציני עד אימה של מה עושים, ולאן הולכים, ומתי מתחילים לפתור את שלל הבעיות הלא פתוחות, לקרנבל של ריאליטי שנמשך יותר משמערכת האימונית שלנו נועדה להתמודד אתו. זה לא טוב. זה מזיק. זה משליך על מה שקורה אחרי הבחירות שהן לעולם לפני הבחירות הבאות.
לא מדובר על שיטה. מדובר על שיטוי. על אסקפיזם. על בריחה לתוך מערכת בחירות מתוך עולם השאלות האמתיות, עד שהסיכוי שהן תיפתרנה מעט מעט באורח תבוני ובסוף מעשה במחשבה תחילה - הולך ומתמעט, והסיכוי שאיזה סכר ייפרץ והשטף שייווצר יכפה עצמו על הבעיות וייקח אותן לאן שאיש לא שיער - הולך וגובר. לא טוב.
