קשה לי להבליג. נולדתי בבלגיה אנטוורפן להורים שהיו בה פליטים מארץ הורותם בה לא מצאו מחיה. בלגיה, בסוף שנות העשרים של המאה הקודמת וראשית שנות השלושים, קלטה כשישים אלף יהודים, שלא הפכו בה לבלדים, נשארו או בני בלי מולדת או נתינים זרים, אבל הקימו בה תשתית קהילתית, יהודית, גם ציונית, וגם חינוכית עצמאית. מעוני. מדלות. עד גם לרווחה. אבל הזיכרון הראשון שלי - כל מה שאירע עד אז לא זכרתי עוד עד הנה - היו ההפצצות ביום השישי ה-10 במאי על העיר, ובין הפצצה להפצצה אנשים רצים ברחוב בו דרנו סמוך לבלגיאלאי צועקים יהודים יהודים, Joden Joden. ב-12 במאי, יום ראשון נסנו על נפשנו ברכבת היחידה או האחרונה בדרך לגבולה של ספרד הרחוקה. כעשרים קרונות. שנתיים בלבד נותרו, ואמנו בהן, אחרי שמונה ימים בדרך. השאר הופצצו. נסנו על נפשנו מן הדמונים שבאוויר, ונסנו על נפשנו מאלה שהיו על האדמה, האדמה שקלטה פליטים יהודים, הייתה גם האדמה שגידלה את שונאיה. מעורב. המלכה האם הצילה ילדים. כפריים החביאו ילדים. גם כמה וכמה מנזרים. אבל בבלגיה היו משתפי מפעולה, כולל המלך לאופולד, ושכבה חולנית של אנטישמים. נתפסנו. נכלאנו. התחילה הדרך הארוכה שעברה בין כל הנוראות.
שבתי לבלגיה כשגריר ישראל. לא סגרתי בכך שום מעגל. לא חוויתי בזה שום ניצחון. חגגתי שם את העובדה החותכת שאני חי בעולם בו יש ישראל, ובו איש לא יהין לרוץ שוב ברחובות לצעוק Joden Joden. חגגתי בה את היות אזרח בן פליטים חופשי בארצו לרקום יחסי אנוש עם כל ארץ שבעולם. בטבעיות. בתחושה שהתקווה אחר ימים שיכלו לזרוע רק ייאוש היא מצוות עשה מן השמים ומן הארץ מאלוהים ומאדם.
והיום אני רואה ביו טיוב את הקרניבל באאלסט ועל פלטפורמות של הרכב המסיע דמויות גרוטסקיות צבעוניות בין שורות המון צבעוני ססגוני צוהל, עוברות בסך דמויות של יהודים ארוכי חוטם, חבושי שטריימל, יושבים על כספות, מושלים בעולם, Joden Joden! וראש העיר מסביר כי הקרניוול הזה בן 600 מאות שנה של אנטישמיות שעיטרה את התרבות של עמי אירופה ולא רק אירופה, מותר גם להתייחס להומור כאל הומור גם כשהנושא הוא היהודי הנכלולי. אחרי הכל זה חלק מתרבות נושנה ומושרשת שאמנם איננה עוד אבל הנה ישנה. שרדה כתרבות. כסיל אטום. זה לא אנטישמיות, זה רק Joden Joden.
בוז לו!
זה לא שהאנטישמיות חוזרת. זה שהיא מעולם לא הלכה רחוק יותר מן המרתפים. לא בלגיה. לא ארץ. לא ראש עיר. לא אאלסט. אנטישמים שהיו הם אנטישמים שיהיו. לא חשוב איפה. באשר שם היו. זה טירוף שאינו מיתן למרפא. זה לא בדם. זה במוח. החולה.
קשה לי. כי זה כל כך גורלי. לא גורל יהודי. חלילה. כל כך גורלי למי שנוצר כך לדבוק בחולי רע דרך הדורות והוא אדם, ובכל זאת, אדם חולה. אך אודה זה נוגע גם אישית. אחר הכל, אני ששמעתי בילדות Joden Joden וזה הזיכרון הראשון שלי. ועתה שוב.
