מדינות ערב הפרו-אמריקניות כגון סעודיה ומדינות המפרץ, ירדן ומצרים נוקטות במדיניות חוץ וביטחון, כולל הרחבת שיתוף הפעולה עם ישראל, הנובעת מהסכנה הקיומית הנשקפת מהצונאמי הערבי המשתולל מאז 2010, האייתולות באירן והטרור הסוני.
המציאות הגועשת במזרח התיכון מאיימת על כל משטר ערבי, והביאה למפגש שרי החוץ מסעודיה, ממצרים, מירדן, מכווית, מאיחוד האמרויות ומבחריין ב-31-30 לינואר 2019 ברבת עמון. המפגש התמקד באתגרי הביטחון העיקריים: איום האייתולות מאירן המתפשט לעירק, לסוריה, ללבנון, לתימן, לבחריין, למזרח סעודיה, ועוד; חתרנות "האחים המוסלמים"; וטרור דאעש. הפלשתינים לא הוזמנו למפגש, והנושא הפלשתיני לא היה על סדר היום - ביטוי למיקומו הנמוך בסדר העדיפויות הערבי.
ששת המדינות הערביות, כמו גם עומאן, מוקירות את תדמית ההרתעה הישראלית ורואות בה את "סוכן ביטוח החיים" היעיל במזרח התיכון. הן גם רואות בישראל מקור ייחודי לטכנולוגיות ולמוצרים בתחומי ההשקייה, החקלאות, הרפואה, הבריאות, התקשורת והסייבר, ומכאן שיתוף הפעולה הביטחוני והאזרחי חסר-התקדים עם ישראל, למרות הקיפאון בהקשר הפלשתיני.
ב-2019 משוכנעות מדינות ערב שהרקורד המתועד הפלשתיני - הכולל בוגדנות, חתרנות וטרור בינערביים; שיתוף פעולה עם טרור בינלאומי,
סדאם חוסיין, הגוש הסובייטי,
קוריאה הצפונית וגרמניה הנאצית - יהפוך מדינה פלשתינית לשמן על מדורת המזרח התיכון, רוח גבית לאייתולות ולטרור הסוני, ובמה לתגבור הנוכחות המודיעינית והצבאית של רוסיה וסין (ואולי אף טורקיה) במזרח התיכון.
החשש מהשפעתה השלילית של מדינה פלשתינית על יציבות משטריהם והאזור כולו, הביא להחלטת הנשיא סאדאת (1979-77) והמלך חוסיין (1994) להדוף לחץ אמריקני שקרא להתמקד בעניין הפלשתיני בשיחות השלום עם ישראל.
המלל הערבי
מדיניות מזרח תיכונית בכלל, ויוזמות שלום בפרט, חייבות להתבסס על מציאות המזרח התיכון - אלימה, בלתי-צפויה, מורכבת ומתסכלת מאז המאה השביעית - ולא על הרהורי-לב שהכשילו את כל יוזמות השלום האמריקניות והבינלאומיות.
המערב מתעלם מהפתגם הערבי: "על מילים אין משלמים מכס", ולכן הוא מפרש את מבול המלל הערבי הפרו-פלשתיני כאילו הוא עדות למרכזיות הבעיה הפלשתינית, שפתרונה חיוני, כביכול, לצמצום זעזועי המזרח התיכון.
המערב נכשל בבדיקת המלל הערבי מול המציאות המזרח תיכונית, המתעדת היעדר מחויבות צבאית ערבית - ומעט מחויבות פיננסית ערבית (הרבה פחות ממענקי סעודיה למורדים באפגניסטן ב-1989-1979) - לעניין הפלשתיני. התופעה בולטת בהיעדר מעורבות ערבית בשלושת מלחמות ישראל-חמאס בעזה (2009, 2012, 2014), שתי האינתיפאדות (1992-1987) והמלחמה מול אש"ף בלבנון (1982).
מלחמות ערב-ישראל לא פרצו עקב העניין הפלשתיני, ובתום מלחמת השחרור כבשו עירק, ירדן ומצרים את שומרון, יהודה ועזה, אך לא מסרו אותם לפלשתינים, ואף אסרו על פעילות לאומנית פלשתינית.
ב-2019 הערבים אינם שוכחים את - ולא סולחים על - תקיעת הסכין הפלשתינית בגב כווית ב-1990 (שתוף פעולה עם פלישת סדאם חוסיין), הרס דרום לבנון והצתת מלחמות אזרחים בבירות ב-1982-1970, הנסיון להפיל את המשטר ההאשמי ב-1970 ("ספטמבר השחור") והחתרנות והטרור בסוריה (1966) ומצרים (1955).
על יוזמות שלום להיצמד למציאות המזרח התיכון, וללמוד מתקדימי העבר על-ידי הימנעות מ-ולא חזרה על - שגיאות.
