בחרתי בהגדרה זו לתיאור הצוות העומד בראשות התופעה הפוליטית המכונה מפלגת "כחול לבן", משום שבעיני כל מה שצוות זה מייצג, לפי שעה, בפוליטיקה הישראלית הוא
מחזה תעתועים. כיצד אני יודע זאת? פשוט: הם, כהתארגנות פוליטית חדשה, טרם הוכיחו יכולת ביצוע, והצהרותיהם בעיקר בתחום המדיני-ביטחוני אינן שונות מאלה של השמאל. על-רקע המאמץ הנואש כמעט לטשטש את זהותם והרקורד הפוליטי-ביצועי המפוקפק של
יאיר לפיד, ככרטיס כניסה למשרד ראש ה
ממשלה, הכותרת מתאימה להם ככפפה ליד.
גם כוח העזר הפוליטי-תעמולתי-גס שמספק להם הגלגל החמישי,
אהוד ברק, נושא אופי דומה. הוא אומנם שר ביטחון בעל ותק לא מבוטל ורמטכ"ל בדימוס, אולם ימיו כרמטכ"ל אינם מוסיפים תעודת כבוד לימיו המפוארים בסיירת מטכ"ל. מאידך-גיסא, תפקודו כראש ממשלה, מציין את מי שהחזיק מעמד באוכף סוס הרודיאו שעליו ביקש לרכוב בלשכת רה"מ, פחות מכל ראשי הממשלה בישראל עד כה. הצלחותיו הפוליטיות מבית בפירוק ממשלות ומפלגות, מרשימות ומאידך-גיסא, הצלחותיו להקים ולקיים מסגרות פוליטיות מתפקדות לאורך זמן, הם חלק מכישלונותיו המובהקים כפוליטיקאי.
ברק איננו מרכיב אינטגרלי בהנהגה המבקשת להחליף את נתניהו ולהדיח את הימין. בראיונותיו התקשורתיים הוא טורח לחזור ולציין שאין בכוונתו להצטרף לצוות המוביל. האם יש לראות בכך "זהירות דימויית" מצדו או סתם ביטוי ל"חוסר כימיה" בינו לבין השלישיה, שאחד מחבריה הוא הרמטכ"ל לשעבר אשכנזי? ייתכן שהסיבה היא שברק כל כך עסוק בעשייה כלכלית לביתו, שחבל לו להשקיע זמן בשירות האומה, יותר מהדרוש לו בכדי להשמיץ אחרים. המסע האישי שהוא מנהל נגד נתניהו שאין בו שום עובדה מוכחת, אבל יש בו שפע רמזים, אינטונציות קוליות, הכללות ו"השערות מלומדות" מאפיינת את עיקר פעילות הקבוצה; כל אחד יבנה לעצמו פירמידת מסקנות ויש לי מושג לאן יגיעו מרבית האנשים החושבים.
הצוות המתיימר להוביל את המדינה מכיסא ראש הממשלה ברוטציה, שר הביטחון וכלל המערכות האזרחיות והביטחוניות - חסר ניסיון פוליטי ומדיני והניסיון הקיים אינו מדבר בשבחו. מול יריביהם מימין, גם המפלגה שהקימו חסרה אישים בעלי ניסיון של ממש. הישגיו במשרד האוצר של לפיד שהיה שר אוצר במשך כשנה וחצי, אינם מבטיחים טובות במשרדים אחרים
ובמיוחד לא במשרד ראש הממשלה, כמחליף לראש ממשלה קודם, שגם הוא "סטודנט" לפוליטיקה שימושית במשרה מלאה. תמיכתו של ברק "מבחוץ" איננה משפרת מהותית את התמונה כאשר איננו בא להיות "חונך" לדרדקים הפוליטיים. אפשר שיקבל מקום של כבוד ב"מטבח" כזה או אחר, שבו ינהלו "ארבעת המוסקטרים" את דיוניהם האמיתיים. אני משער מתוך התבוננות בו בעבר, שיתעייף מהר מאוד מתפקיד "החונך" ואם לא יוצב בעמדת השפעה משמעותית, יפרוש ויסתפק בנזקים שחולל עד כה. כך או כך, הוא איננו שכפ"ץ אמיתי עבור הרביעייה השלטת ומה שגרוע יותר,
הוא גם איננו שכפ"ץ אמיתי עבור הציבור ממשוגותיה.
הרמטכ"ל האמיתי
תשומת הלב הציבורית ממוקדת כיום בספירת המנדטים החזויה על-פי הסקרים. מבול הסקרים והפערים ביניהם מעידים שהציבור או הסוקרים מבולבלים; ואולי שני הצדדים. שהרי המפלגה הטוענת לכתר, שלושה שבועות לפני הבחירות, היא בגדר אניגמה לרבים; בית חרושת לפרסומות-סרק. ראשיה משדרים את המוטו הישראלי הכי גרוע והכי מסוכן, שאת פירותיו הבאושים האכילונו עד זרא בעבר:
סמכו עלינו, יהיה בסדר. יעלון וגנץ כבר הוכיחו שאמירה זו אינה חקוקה באבן. אשכנזי, מבחינה ציבורית, לדידי הוא הדמות המפוקפקת ביותר בין השלוש; אני מסרב לחשוב על לפיד כראש ממשלה, שצריך לנהל לידו שלושה רמטכ"לים, כשבקריה יושב הרמטכ"ל האמיתי. נתוני הפתיחה של רמטכ"ל זה מבחינת השקט הביטחוני אינם קלים. אני מאמין שאוסף של טבחים הם מתכון להקדחת התבשיל הלאומי; לא לשיפורו.
מפלגת "כחול לבן" היא צרה צרורה גם מבחינה דמוקרטית. מפלגה שלא השכילה להעמיד עצמה למבחן ההליכים הדמוקרטיים, בקביעת מועמדיה לכנסת. כשתצטרך לעסוק בכך מעמדת המנהיגה הלאומית, באיזו זכות מוסרית ועל יסוד איזו מומחיות מעשית תנהל דמוקרטיה שתדון בסוגיות העצומות שעל סדר היום שלנו? האם תניח ליחידי הסגולה להוליכנו באף? האם תבחר מכון מחקר "בלתי-מזיק", שאינו מנוסה ממנה בחיי המעשה ואיננו אתגר אמיתי לדרך המחשבה הבלתי מגובשת של פלגיה המרובים ותעצב לנו עתיד על-פי מבחן האצבעות המקרי כנסת?! לאן היא מתכוונת ללכת? כאשר המנהיג הזמני, גנץ, "מוכֵר" לדרוזים בכנסת תיקון "שוויוני" לחוק הלאום, האם הוא מתכוון להילחם על כך מול מיליוני אזרחים שיתנגדו לו בתוקף?
אשכנזי כבר האכיל את הציבור בכדור הרגעה האומר: לא ננהל את הכלכלה בשיטות הסתדרותיות. אבל מי לא אמר "אמן" על כך? -
אבי ניסנקורן, מס' 5 ברשימה (יו"ר הסתדרות בדימוס, ואולי גם לעתיד). האם זה מקרה? מהי המדיניות הכלכלית המוצעת לנו - ממי יקחו ולמי יתנו מה וכמה? הרי הבעיה האמיתית היא תמיד הפרטים הקטנים, ועל כך איננו יודעים דבר. כיצד מתכוונת המפלגה להמשיך בתנופת הצמיחה על-רקע גרעון צפוי בתקציב של 15-9 מיליארד שקל? כיצד תתמודד עם בעיות התחבורה של ישראל בקדנציה הבאה;
מהו סדר העדיפויות שלה - ת"א והמרכז או הפריפריה ופיזור האוכלוסייה? מה תוכניותיה לגבי הגרעון האקטוארי האדיר המחכה לנו בעוד כעשור בקרנות הפנסיה ובביטוח הלאומי? האם תשקיע את המיליארדים הדרושים לאיזונו ומניעת קטסטרופה קיומית באוכלוסיית הקשישים שתגיע כעשור למיליון ויותר נפש או בביטוח הלאומי או בגירוש יהודים מבתיהם באיו"ש, למען מחזה התעתועים של "היפרדות בכל מחיר"? ומערכת הבריאות - מה תוכניות הצוות כאן? ומערכת החינוך והעסקים הקטנים שכ-40,000 מהם נסגרים מדי שנה?
גניבת דעת
לא שמענו דבר ממשי בכל הנושאים הללו וסביר מאוד שגם לא נשמע, ולא במקרה - המפלגה נולדה כ"מפץ גדול" וירטואלי,
מתקיימת סביב המאבק האישי נגד נתניהו של ראשיה ורבים מתומכיה בתקופת הבחירות ותשקיע אותנו ואת עצמה במפץ גדול כלכלי-חברתי-מדיני-וביטחוני אחריהן, אם חלילה תצליח. אינני מאמין במפלגה שמסתירה את תוכניותיה מפני הציבור ערב בחירות; זה
מעשה של גניבת-דעת והונאה פוליטית מהמעלה הראשונה (גם כאן אנו עדים לסממנים מדרכו המסוכנת של רבין ב-1992).
מפלגה ההולכת בכחש מול הציבור, מתוך כוונה ברורה, אינה ראויה לאמונו.
מותר וצריך לבקר את נתניהו והימין. הדרישה למצע צודקת גם כאן ואכן ניתן למצוא אותו באינטרנט
1 אבל יתרונו הגדול של הליכוד המוביל את מחנה הימין הוא שעמד בראשות הממשלה והמדינה כבר קרוב לעשור וכל מה שהושג כאן הושג בהנהגתו;
שהרי אם הוא אחראי לכשלים, הוא אחראי גם להישגים. את הליכוד והימין ניתן לשפוט על-פי מעשים ובמצב זה הנחת העבודה הטבעית היא שבשינויים מסוימים ימשיך לפעול באותן דרכים ובאותן שיטות. מי שהסתתרו באופוזיציה וברחו מהשתתפות בעשייה ומי "שנולדו פוליטית אתמול" ומבקשים מהציבור
אמון עיוור, ללא רקורד של ביצועי עבר וללא תוכנית לעתיד, הם לא רק חצופים ושרלטנים; הם מסוכנים! צריך להעריך את האופן בו התייצב פייגלין לפני הציבור לבקש את אמונו. חייבים לזכור ששלוש המפלגות היחידות שקיימו בחירות דמוקרטיות של נציגיהן לכנסת, היו הליכוד העבודה ומר"ץ. מר"ץ היא מפלגת מיעוט בעלת דעות הזויות, לטעמי, אבל דרכיה הדמוקרטיות נאותות. העבודה היא מפלגה במשבר, משום שלא החליטה אם היא מר"ץ או מפלגה ציונית אמיתית. כפי שהדברים נראים עתה, מפלגת העבודה תתפורר מבפנים אחרי הבחירות.
על-רקע ההחלטות הגדולות להן נידרש בקדנציה זו, אסור שדימויים, סיסמאות ומחזות תעתועים דוגמת נאומיו האחרונים של גנץ, בשילוב התמונות החברותיות, לפי שעה, של חברי "רביעיית גשר המוסררה", יהיו הנתונים היחידים שעל פיהם יידרש הציבור לתת אמון אולטימטיבי בארגון היולי וזמני זה.
בפני הציבור עומדת בחירה ברורה: דרך הימין עם הוכחת יכולות מימוש הטעונות שיפור והעצמה; או דרך השמאל, ללא הוכחת יכולות ללא מצע והתחייבויות וללא תשתית דמוקרטית אמיתית. אסור להמר על הבית!!!
"כה (לא) אמר גנץ"...
מאמר זה היה מוכן לפרסום עוד לפני הראיון עם גנץ, ביום ג' (19.3.19), בערוצי הטלוויזיה. החלטתי להשהות את שליחתו לפרסום, מתוך ציפייה שיהיה בראיונות אלה חידוש שאולי ישפיע על הדברים שכתבתי לעיל. לצערי, התאכזבתי אך לא הופתעתי.
היו אלה ראיונות פרְוֶוה, מסוננים היטב, שלא ירדו לעומקו של שום נושא מרכזי. המראיינות היו ידידותיות (מדי) אבל בהחלט לא נוקבות וחקרניות. לכל הראיונות כמעט אותו הרכב ונוסח דומה של שאלות; חרגה מעט
יונית לוי, ששאלה גם על אפשרות של עימות טלוויזיוני עם נתניהו, שנענתה בחיוב מהוסס על-ידי גנץ. השאלות איפשרו לגנץ להצהיר הצהרות כוונה ללא פרטים ולא התמודדות עם קשיים ממשיים.
כאשר איש ציבור נדרש להציג ערב כניסתו למרוץ פוליטי הצהרות הון ודיווחים על מעורבות בפעילויות, שעשויים להיות להם השלכות או ניגודי עניינים עם תפקידו המיועד, כיצד לא
ראה גנץ עצמו לנכון לדווח על פרשת הטלפונים (מבלי להיכנס לפרטי התכנים), שעליה ידע כבר לפני כששה חודשים? תום-לב אין בכך לפי כל קנה-מידה אוביקטיבי.
ראיונות אלה היו מתאימים לפגישת היכרות ראשונית עם מועמד המודיע על מועמדותו, ולא לבחינת מהותו של זה שמתייצב לראיון שלושה שבועות לפני הכרעה וטרם הציג לציבור מצע של ממש ותוכניות פעולה בנושאי-היסוד.
