בחירות 2019 הן מגעילות במיוחד. כבר היו לנו מערכות בחירות קשות, סוערות, לוהטות ואפילו אלימות יותר, אבל הפעם התחושה היא בעיקר של מיאוס. מיאוס מהפוליטיקאים. מיאוס מההטרדה שקוראים לה תעמולת בחירות, ומיאוס מהסקרים. כאילו אנחנו מטומטמים.
88% מהציבור בישראל לא מאמינים לפוליטיקאים (מבוסס על מחקרים מתמשכים של המכון לדמוקרטיה), בטוח שהם מבטיחים הבטות שווא, מרמים אותו, עובדים עליו בתקופת הבחירות, ואז משרתים בעיקר את עצמם, את האינטרסים שלהם, של ציבור קטן ומחובר, שלא לומר מקומבן, ולא את האינטרס הציבורי.
בבחירות הפעם יש איזה פרדוקס, והוא זה שעומד בבסיס תחושת הבחילה והמיאוס של רבים מאיתנו. הפרדוקס הוא שלמרות שרובו של הציבור מואס בפוליטיקאים ובפוליטיקה הישנה, הבחירה כנראה תהיה בדיוק כמו בעבר. כמו בבחירות 2015, כמעט כמו ב-2013, ואפילו 2009, רוב קטן אך יציב לגוש הימין-חרדים. אותם 30 מנדטים לליכוד, אותם 12 לערבים, 12 לחרדים, קצת תנועה בין כחול-לבן לציפי ובוז'י של העבר. אבל בעצם אותה תמונה בדיוק. אה, כן, וקצת פייגלין שמצליח לתעתע ולהתחפש, אבל בעצם עוד ליכוד משיחי; גם הוא במגרש כבר 20 שנה.
איך זה יכול להיות? אם אנחנו כל כך עייפים או אפילו כועסים על המפלגות הישנות, למה אנו מצביעים להם בדיוק באותה דרך? התשובה היא כפולה ומעניינת.
תשובה ראשונה היא שאנחנו אכן כועסים ולא מאמינים לפוליטיקאים, אך עיקר הזעם שלנו מופנה לפוליטיקאים של הצד השני: הם עוד יותר גרועים, הם יותר מסיתים, יותר אלימים, יותר מסוכנים. ולכן, למרות שאנו יודעים שבעצם כולם אותו דבר, אנו בסוף בוחרים ברע במיעוטו, כלומר בפוליטיקאים האיומים "שלנו", ששומרים עלינו מפני הפוליטיקאים המסוכנים והנוראים של הגוש השני, שיהרסו את המדינה.
אנחנו הולכים להצביע עם אף סתום, כדי לא להריח את הסירחון, מצביעים "אסטרטגית", כי אין לנו באמת במי לתמוך, במי להאמין, אין לנו תקווה חדשה, גם אם לרגע אנחנו מעמידים פנים שכן. איש אינו חושב באמת שכחול-לבן תחזיק מעמד רגע אחרי הבחירות, שהרי מדובר באוסף מקרי ומגוחך של אנשים שאין ביניהם שום דבר משותף. כולם יודעים ובכל זאת מצביעים, כי הרי חייבים, ממש חייבים להחליף את ביבי. והם צודקים כמובן. באמת צריך להחליף. באיזה עוד מדינה נאורה מעז חשוד בעבירות שחיתות חמורות, עם החלטה אפשרית להגיש נגדו כתב אישום בשלושה מקרי שחיתות, להגיש מועמדות ולרוץ לבחירות?
אז מדינה שלמה מצביעה על הרע במיעוטו, כנגד השכל הישר של האזרחים, ובידיעה ברורה שהם מצביעים בעד מפלגה רעה, שבראשה עומד איש חסר ניסיון - או אדם מושחת שעסוק בגורלו האישי, רגע לפני ההעמדה לדין.
התשובה השנייה, והיא בעיני החשובה עוד יותר, היא התקשורת הישראלית, שמנציחה את המצב הקיים, ומציגה מצג שווא לבוחרים, כאילו אלה הן האופציות היחידות שיש. כאילו אנו חייבים להצביע לצרעת או לספחת, כאילו חייבים לבחור בין הליכוד לכחול-לבן, בין סמוטריץ' לזנדברג. כאילו מה שהיה הוא שיהיה, ואין ברירה, אין תקווה, אין אלטרנטיבה.
זוהי כמובן טעות, ותפיסה חמורה של המציאות ושל הדמוקרטיה. שהרי בישראל, שהיא עדיין דמוקרטית, הציבור יכול להחליף את השלטון, את המפלגות, את חברי הכנסת, ולבחור בתקווה חדשה, אם רק היה יודע שהיא קיימת.
התקשורת הישראלית, וכאן אין הבדל בין ימין לשמאל, בין טלוויזיה, עיתונות כתובה ואפילו אתרי האינטרנט הגדולים, שבויה בקונספט של ביבי מול גנץ, של הגושים, של הפרצופים המוכרים, הסלבס. אין ולא ניתנת במה לכוחות חדשים, לרעיונות חדשים, למפלגות קטנות, מקוריות, שמציעות שינוי.
כל הניסיונות לחדור את התקשורת ולהיכנס לבמה הציבורית, נסתמים בטענה שאתם לא מוכרים, לא עוברים את אחוז החסימה, לא מעניינים. כאילו הציבור מתעניין רק בתעמולה חוזרת ונשנית של גבאי, שקד או ביבי.
המדינה מצידה מעניקה סכומי עתק למימון מפלגות ולתעמולת בחירות למפלגות הקיימות, ועושה הכל כדי לחסום את דרכן של תנועות חדשות, שמציעות שינוי. למפלגה חדשה אין אפשרות להופיע בבמה המרכזית בתקשורת, אין כסף כדי להרים קמפיין יקר, ואין זמן לתעמולה במדיה.
התקשורת בישראל מועלת בתפקידה החשוב ביותר בתקופת הבחירות: לתת לציבור תמונה של אפשרויות הבחירה החדשות, האמיתיות, לאפשר החלטה מושכלת על עתיד המדינה, בלי לשמש במה למניפולציות של השחקנים הקיימים והחוזרים. כמה עוד נוכל לראות את
צחי הנגבי בכנסת, עוד 30 שנה? לא הגיע הזמן לשחקנים חדשים.
בבחירות האלה יש כמובן אפשרות למהפכה של ממש בקשר בין האזרח לנבחר, הצעה חדשה ורעננה לדמוקרטיה שיתופית, שתחזיר את הכוח לציבור, ואת האמון בין הנציג לבוחר. על המפלגה הזאת ספק אם שמעתם, בטח לא מספיק. קוראים לה מפלגת ישר, ברשימתה אני מועמד. תנו לה צ'אנס. זוהי הזדמנות למהפכה. אם אתם לא רוצים לסתום את האף ולהצביע אסטרטגית, בלית ברירה, הסירו את הכבלים ובואו למהפכה.
