הנסיעה מנתניה לתל אביב ארכה כשעתיים ועברה דרך כפר סבא ופתח תקוה, ולעיתים גם דרך טול כרם בדרך לא דרך. מחיר הנסיעה היה 10 גרושים לנוסע. לא פעם נתקעה מכונית ההסעה בדרך בוצית והנוסעים נאלצו לא פעם לשנס מותניים ולסייע בחילוץ המכונית מהבוץ הטובעני. בשל הדרך הבוצית או תקלה ברכב, היו לא פעם, מקרים שנוסעים הגיעו ליעדם באיחור שעות רבות ולעיתים אף כעבור יום שלם. נתניה החלה להתפתח, ומהטקסי הבודד רכשה "שותפות נתניה" אוטובוס עם ספסלים מוצבים לאורכו, שחציו האחורי משמש להובלת משאות. לא חלף זמן רב ולחברת "שותפות נתניה" היו כבר 4 אוטובוסים. ב-1936 קמו חברות הסעות מתחרות בקווי השרון: ובהם "עמק חפר", "הגליל" וקואופרטיב "השרון המאחד", שהיה איחוד של נהגי משאיות ואוטובוסים מאזור כפר סבא הרצליה ועוד. "שותפות נתניה" של סודק וברויטמן התאחדה עם ה"שרון המאוחד" וזו האחרונה הפכה להיות חברת ההסעות מהמובילות באזור נתניה והשרון. בשנת 1937, עם פתיחת כביש חיפה-ת"א (הכביש הישן) וקיצור משמעותי של משך הנסיעה מנתניה ויישובי השרון האחרים לתל אביב, ביקשה חברת "אגד" להפעיל קווים גם באזור נתניה והסביבה. החלה תחרות בין אג"ד ל"השרון המאוחד" על השליטה בקווי האזור. התחרות לוותה לא פעם בתגרות ידיים בין נהגים והפרעות מכוונות לנסיעות. הדברים אף הגיעו לידי תביעות שנדונו בבית משפט. באוקטובר 1937 קם איחוד בין קואופרטיב "השרון המאוחד" ל"אגד". עקיבא סודק וחלק מחבריו בקואופרטיב "השרון המאוחד" הפכו לחברי "אגד". עקיבא נפטר ב-1964 בגיל 65 והיה מהפנסיונרים הראשונים של חברת אג"ד. בשנת 1939 הפעילה אגד 6 נסיעות מתל אביב לנתניה ב: 6:15, 8:30, 1,11, 3, 4:30 ושש נסיעות חזור מתל אביב לנתניה בערך באותן שעות.

האוטובוסים והמוניות (הטקסי) מנתניה לתל אביב ולישובים נוספים יצאו מאזור כיכר ציון ("כיכר פוט") שהייתה למעשה התחנה המרכזית הראשונה של נתניה. משרדי ורציפי תחנה מרכזית זו היו מפוזרים על פני מספר רחובות - רח' שער הגיא ורחובות סמוכים לו, והנוסעים, לא פעם, היו נאלצים להתרוצץ בין המכוניות הנוסעות ברחובות במתחם התחנה, כדי להגיע לתחנות השונות לעלות לאוטובוסים ולנסוע ליעדם. עם גידול האוכלוסייה בנתניה ובכמות התנועה ברחובות העיר. גרמה הפעילות בתחנה המרכזית בעיר והאוטובוסים שחנו והעלו נוסעים לעיתים ממש באמצע הרחוב להפרעה לתנועה השוטפת במרכז העיר. כבר בסוף שנות ה-40 הועלה לסדר היום הציבורי בנתניה הצורך להקים תחנה מרכזית חדשה בנתניה שתחליף את התחנה הישנה שתחנותיה משרדיה היו, כאמור, מפוזרים על פני מספר רחובות על מדרכות הרחוב והפכה למטרד תחבורתי. בנוסף לכל אלה בהעדר מבנה מרכזי מקורה גדול לתחנה היו חשופים נוסעיה לגשמים רוחות וקור בחורף, ולשמש הקופחת בקיץ.

בשנות ה-50 הוקמה חברה בשם "מפעלי התחנות" כחברת-בת של אג"ד ואחד מתוכניותיה הראשונות הייתה להקים תחנה אוטובוסים מרכזית לעיר נתניה שגדלה והתרחבה באותן שנים באופן מואץ. לשם הקמת התחנה רכשה אגד מגרשים ב"פרדס סמיט" בנתניה (כיום באזור רחובות טשרניחובסקי סמילנסקי) ואף הוכנה תוכנית בניה, אך ועדת החינוך העירונית וועד ההורים של בתי הספר איתמר ותיכון טשרניחובסקי עררו על הקמת התחנה המרכזית בשל קרבת המקום לשני בתי הספר וטענו כי הדבר לא בטיחותי ועלול לסכן בטיחותם ושלומם של התלמידים. ועדת החינוך של עיריית נתניה העבירה את נושא המחלוקת והקמת תחנה מרכזית חדשה לדיון בוועדה ממשלתית וזו לאחר דיונים ובירורים החליטה לקבל טענות ההורים והמליצה להקצות לאג"ד מגרש אחר ולהקים את התחנה במקום אחר. לבסוף הוצע לאגד לשם הקמת התחנה החדשה מגרש בן למעלה מ-12 דונם בלב ליבה של העיר סמוך להצטלבות הרחובות שד' בנימין, והרצל שהופקע לצורך הקמת התחנה המרכזית על-ידי עיריית נתניה, אולם קשיים בהפקעת השטחים במגרש שהיו מגרשים פרטיים עיכבו בעוד חודשים רבים את הקמת התחנה החדשה. בשל העיכובים והמחלוקות רק ב-1961 הוחל על המגרש שהופקע בבניית התחנה המרכזית החדשה של נתניה שהייתה מתוכננת להיבנות עוד בשנות ה-50.

מלאכת בניית התחנה הופקדה בידי "סולל ובונה" שהיה אז מחברות הבנייה המובילות והגדולות בארץ. עלות הקמתה, כך נמסר, כמיליון וחצי לירות. טקס פתיחתה חנוכתה הרשמית נערך ביום חמישי 28 בפברואר 1963 במעמד שר התחבורה ישראל בר-יהודה, ראשי העיר נתניה, אנשי "אגד" ותושבים. לאחר גזירת הסרט כחול לבן, החלו נכנסים אליה "אוטובוסים מפוארים מקושטים בשלל ירק כשבהם מאות ילדים". הייתה זו מתחנות האוטובוסים המרכזיות המשוכללות בארץ. התחנה השתרעה על שטח של 12 דונם וכללה 4 רציפים להורדה, 9 רציפים עירוניים ו-14 רציפים בין עירוניים. שטח מתחם התחנה, כך נמסר בעיתונות, הסתכם ב-2,500 מ"ר. בקומה השנייה של התחנה שכנו משרדי הנהלת התחנה וחדרי נהגים ופקידים. לאורך שתי חזיתות המבנה המרכזי בתחנה, הוקמו חנויות בשותפות מסחרית עם העירייה. בניגוד לתחנות בערים אחרות פנו רוב חזיתות החנויות לרחוב ולא לתחנה. התחנה כללה מזנון-מסעדה, משרד טיולים של אגד (כנראה הכוונה "אגד תיור"), משרד אגד חבילות - העברת מטענים ושמירת חפצים, טלפונים ציבוריים, מקלט ציבורי חדרי שירותים ציבוריים ועוד. בעיתונות דאז דווח כי כבר בשנותיה הראשונות של התחנה התגלעו חילוקי דעות בין אג"ד לעירית נתניה (שניהם היו למעשה שותפים בתחנה). העירייה דרשה מאגד להבטיח את שמירת השבת בשטח התחנה ואי הפעלת התחנה בשבתות בהתאם לחוק עזר עירוני, וכן התגלעו מחלוקות בין העירייה לאגד בעניין זכויות הבעלות על הקרקע של התחנה החדשה.

עם השנים כמו תחנות אוטובוסים מרכזיות רבות אחרות ברחבי הארץ שפגעי הזמן והזנחה נתנו בהם אותותיהם כך גם חזותה של התחנה המרכזית בנתניה הפכה עם השנים למיושנת ודהויה משהו. בשנים 2009- 2010 שופצה התחנה באופן משמעותי, רחבת הרציפים רוצפה בשיש והפכה בחלקה להיות מבנה סגור עם מיזוג אוויר. כיום עוברים בשעריה אלפי נוסעים מדי יום. אם כי ידעה ימים יפים יותר, רוב קוויה הם תחנות מוצא והגעה ולא תחנות מעבר בן עירוניות. רבים מתושבי נתניה נזכרים בגעגועים ומוצפים בנוסטלגיה בהיזכרם בתחנה האוטובוסים המרכזית נתניה "של פעם". לרבים מהם, מן הסתם, חוויות וזיכרונות ילדות מהתחנה המרכזית של נתניה הישנה ו"החדשה" של פעם.