הפקות מחזהו של וודקינד היו כולן שונות בתכלית מהיצירה החדשה שמעלה בית צבי. כמות הטקסט שבהצגה הנוכחית קטנה בהרבה מהמקור, והפעם מירב תשומת הלב מתמקדת בתנועה, הכה זורמת, קצבית וסוחפת. במקום להעביר ביקורת מילולית על החינוך המיני הארכאי הלוקה בחסר בגרמניה של סוף המאה ה-19, שהביא לטרגדיה בהמשך, ממחיש יפה קטע התנועה-מחול בפתיחת ההצגה, בה כל הצעירים יוצרים אנסמבל ריקודי בסגנון הישראלי השגור: בתנועות חדות, חתוכות, שהן ההיפוך של מסורת המחול הקלאסי. תנועות המביעות יותר מאלף מילים את ההתרסה כנגד נוקשות החינוך הקפדני, הכמעט לא-אנושי של הגרמנים אז, חינוך המביא בבורות שהוא מחדיר בנוער, לכניסת ונדלה (דנה כהן המכמירה) להריון, מהנער יפה התואר מלכיור (דני אורן). במקור ובהפקות הקודמות, כולל בבית צבי, הייתה התייחסות מפורטת לכל התפתחות היחסים בין בני התשחורת להוריהם, המונעים מהם מידע מיני, כאשר בה בעת אביה של אחת מהן עושה בה מעשים שהשתיקה יפה להם, כאשר אמה יודעת, אך לא מגיבה ומתעלמת. בהצגה החדשה הפרטים מאוחדים למאסה אחת, גם אם הם כוללים מספר רב של משתתפים (ביניהם - דניאל חבקוק, בת אל מזוז, מאי פרץ, אנה אקהרד כגב׳ ברגמן ועוד). אלא שדווקא החלקים הלא-מדוברים אלא ממומשים בתנועה, מרשימים יותר. מה גם שכאשר חלק מהשחקנים צועקים, אובד הטקס ונחסך מהצופים. שחקני מחזור נ"ז, המסיימים בקרוב את לימודיהם, עושים את העבודה כצוות מלוכד, כשהלהט שבהם וכנות משחקם הם תוצאה של עבודת צוות, ומכך שהם נטלו חלק בעיצוב היצירה. כך שמעבר לבימאים בוגרי בית צבי, בן גל ודמארי, ומעצבת התלבושות המדהימות נטשה מנטל, שלצידה ועזר בעיצוב תלמיד השכבה המסיימת אחיקם ציפקיס, שבלט בכשרון משחקו בין כל יתר חבריו, שרובם כבר זכו לבלוט בהפקות קודמות במשך השנה; עוזר הבימאי, המשחק את דמותו של מוריץ הבעייתי הוא צח כהן, וכך עורך הוידאו הוא השחקן אלון לילייב, ורק התפאורה המינימליסטית-גאומטרית ברוח הדוגמטיות של החינוך השמרני הנוקשה אותה עיצב שמעון קסטיאל, ואת עיצוב התאורה הנכונה יצר או יצרה עדי שמרוני - שני אלה נוצרו בידי מקצוענים מחוץ לכתלי בית צבי. כך שרוב ההפקה היא יצירה של תלמידי ובוגרי בית צבי. על כך, שאפו למוסד המאפשר לתלמידיו להתבגר ולהתמחות בכל תחומי התיאטרון, ובכך להיות המסד לדור החדש של אמני התיאטרון.