יוזמות שלום שקדמו ל"עסקת המאה" של הנשיא טראמפ נכשלו עקב הנטייה המערבית לפשט את המציאות המזרח תיכונית, ולשעבד 1,400 שנים של הפכפכות, אי-סובלנות ואלימות בין-איסלאמית ובינערבית להרהורי-לב מונחי-שלום.
המציאות הגועשת במזרח התיכון - המיוצגת על-ידי התנהלות ערבית/איסלאמית עקבית מאז הופעת האיסלאם במאה ה-7 - חושפת בערוותה את התובנה המערבית השבוייה באשליית "האביב הערבי" ומתקשה לקבל את עובדת "הצונאמי הערבי" המשתולל במזרח התיכון משנת 2010 ואת העובדה שהסכסוך הערבי-ישראלי אינו "הסכסוך המזרח תיכוני" רחב-הממדים. כמו-כן, בניגוד לתפישה המקובלת במערב, ההתרחשויות הבינערביות ממחישות עד כמה הנושא הפלשתיני אינו מוקד זעזועי האזור, לא בבת-עין של מנהיגי ערב ולא שורש הסכסוך הערבי-ישראלי.
יוזמות שלום מבית היוצר המערבי נוטות להתעלם מעובדה בת 1,400 שנים שדו-קיום בשלום ארוך-טווח אינו מאפיין את ההוויה הבינערבית והבין-איסלאמית, הפנימית והאזורית. בעוד הממסד המערבי המדיני, התקשורתי והאקדמי מתייחס לסכסוך הערבי-ישראלי כ"סכסוך המזרח תיכוני", המציאות המזרח תיכונית מעוצבת במיוחד על-ידי מבול של עימותים בינערביים ובין-איסלאמים שאינם קשורים לישראל במישרין או בעקיפין.
לדוגמה, מלחמת האזרחים המשתוללת בסוריה מאז 2011 גרמה לחצי מיליון הרוגים ועשרה מיליון פליטים; מלחמת האזרחים בעירק - חצי מיליון הרוגים ושלושה מיליון פליטים; מלחמת האזרחים בתימן, שהיא גם שדה קרב בין אירן לסעודיה, והמשך למלחמת האזרחים משנות ה-60' - 100,000 הרוגיםושלושה מיליון פליטים; מלחמת האזרחים שהפכה את לוב לזירת טרור איסלאמי המאיימת על אירופה, אפריקה, המזרח התיכון ועוד - 30,000 הרוגים; מלחמת עירק-אירן ב-1988-1980 שהייתה המשך למלחמות 1974-1936 והסכם שלום זמני מ-1975 - 800,000 הרוגים; מלחמת דרום תימן-עומאן ב-1970-1968 - 100,000 הרוגים וחצי מיליון פליטים.
למרות שהר הגעש המזרח תיכוני ממשיך לפלוט לבה רותחת של טרור איסלאמי המאיים על כל משטר פרו-מערבי וגם על אירופה וארה"ב, ממשיך רוב הממסד המערבי להתמקד בעניין הפלשתיני, המהווה נושא שולי בהקשר הבינערבי ובין-איסלאמי.
השוקדים על הצגת יוזמות שלום יפיקו תועלת רבה משינון מאמר של אמיר טאהרי, עיתונאי, סופר וחוקר המזרח התיכון שמאמריו עומדים במבחן המציאות. טאהרי מציג שאלה רטורית: "האם ישראל היא הבעיה? בחינת סכסוכי המזרח התיכון מוכיחה שמדינאים, פרשנים וחוקרים נוטים להתמקד בסכסוך שולי". לדוגמה, ארה"ב ביזבזה את האשראי שקיבלה בעקבות שחרור כווית והבסת צדאם חוסיין ב-1991, כאשר התמקדה בנסיון לפתור את הסכסוך הערבי-ישראלי ("וועידת מדריד"), במקום למנף את שדרוג תדמיתה ההרתעתית לקיצוץ כנפי האייתולות באירן, ולשדרוג שתוף הפעולה הביטחוני בין מצרים, ירדן, סעודיה ושאר מדינות המפרץ הערביות.
לדברי טאהרי: "וועידת מדריד התבססה על ההנחות המוטעות כאילו הסכסוך הערבי-ישראלי הוא גורם אזורי כבד-משקל המשפיע מאוד על סכסוכים נוספים באזור - ביטוי לאי-הבנה מסוכנת של המציאות... ואשלייה".
האם מעצבי מדיניות ודעת קהל במערב לומדים מנסיון העבר על-ידי חזרה על - או הימנעות משגיאות העבר?