X
יומן ראשי
חדשות תחקירים
כתבות דעות
סיפורים חמים סקופים
מושגים ספרים
ערוצים
אקטואליה כלכלה ועסקים
משפט סדום ועמורה
משמר המשפט תיירות
בריאות פנאי
תקשורת עיתונות וברנז'ה
רכב / תחבורה לכל הערוצים
כללי
ספריה מקוונת מיוחדים ברשת
מגזינים וכתבי עת וידאו News1
פורמים משובים
שערים יציגים לוח אירועים
מינויים חדשים מוצרים חדשים
פנדורה / אנשים ואירועים
אתרים ברשת (עדכונים)
בלוגרים
בעלי טורים בלוגרים נוספים
רשימת כותבים הנקראים ביותר
מועדון + / תגיות
אישים פירמות
מוסדות מפלגות
מיוחדים
אירועי תקשורת אירועים ביטוחניים
אירועים בינלאומיים אירועים כלכליים
אירועים מדיניים אירועים משפטיים
אירועים פוליטיים אירועים פליליים
אסונות / פגעי טבע בחירות / מפלגות
יומנים אישיים כינוסים / ועדות
מבקר המדינה כל הפרשות
הרשמה למועדון VIP מנויים
הרשמה לניוזליטר
יצירת קשר עם News1
מערכת - New@News1.co.il
מנויים - Vip@News1.co.il
הנהלה - Yoav@News1.co.il
פרסום - Vip@News1.co.il
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ
X
יומן ראשי  /  מאמרים
יום השואה כאירוע ממלכתי הוא יום זיכרון וגם יום חשבון נפש קולקטיבי על סיפה של תקופה בה לא נוכל עוד לשמוע עדויות חיות מכלי ראשון ולשתפן באירועים, השאלה היסודית בעיני היא: מה תכליתו ארוכת הטווח של יום זה? במה הוא שונה, למשל, מימי הזיכרון של חורבן הבית הראשון והשני והגלויות שבעקבותיהם
▪  ▪  ▪
דרכי הנצחה [צילום: פלאש 90]

ב-1.9.19 ימלאו 80 שנה לפרוץ מלחמת העולם השנייה, הנוראה במלחמות שידע העולם. מספר החללים במלחמה זו נאמד ב-60 מיליון, מתוכם כ-6 מיליון יהודים, מכלל כ-16.5 מיליון שחיו בעולם ערב פרוץ המלחמה. האופי הרצחני של מלחמה זו, שעיקרה התנהל באירופה, השפיע על היבשת השפעות מרחיקות לכת, שעקבותיהן נכרים בה עד עצם הימים הללו. מלחמה זו בשרה את קץ העידן האימפריאלי, בו מילאה אירופה, במיוחד בריטניה, צרפת וספרד, תפקיד מרכזי, ואת הניסיונות לעצב תפיסות ולנסח כללי-משחק אידיאולוגיים חדשים, שימנעו חזרה על אירועי המלחמה הגרועים ביותר.
האירוע היחיד והנורא מכול של מלחמה זו, היה התוכנית הנאצית ל"פתרון סופי" של הבעיה היהודית באירופה. תוכנית זו הייתה חלק מהשקפת העולם הגזענית הנאצית - תורת הגזע - שבקשה להעמיד את גרמניה, יצירת כפיו של הגזע הארי, בראש סולם הדרגות האנושי ולסלק פיסית מהאימפריה שתקים באירופה, את הגזעים "הנחותים" ובראשם היהודים והצוענים. הצוענים היו מטרד; היהודים היו איום. יכולותיהם של היהודים, חרף היותם עם ללא מולדת, מפוזרים ומפורדים במדינות רבות, חלשים מבחינה צבאית וכלכלית, יריבים אידאולוגיים גם מבחינה דתית ובעלי כושר הישרדות מופלא, הפכום לאיום. הפתרון הגרמני לאיום היה השמדה פיסית וזו הייתה תכלית "הפתרון הסופי"1, כשתורת הגזע משמשת נימוק והצדקה ומטאטאת אל מתחת לשטיח את המרכיב המוסרי של התייחסות אנושית כלשהי אל היהודים כבני-אנוש.
לאידיאולוגיה הוסיפו הגרמנים את יעילותם הטכנית והארגונית הידועה, לשם הקמתה והפעלתה של תוכנית ההשמדה הכוללת כלפי העם היהודי. מזלו הרע של העם היהודי היה שמרבית יהודי העולם ישבו ערב המלחמה באירופה, רובם בריכוזים גדולים במדינות שסביב גרמניה ובראשן פולין.
למטרות אלה ייעדו הגרמנים כוחות מיוחדים שפעלו בחסות הצבא הגרמני, אבל לא בפיקודו. כוחות אלה זכו לתמיכה אזרחית רחבה כמעט בכל המדינות בהן בוצעו פעולות הפתרון הסופי. לא במקרה היו מרכזי ההוצאה לפועל - מחנות הריכוז והמוות - ממוקמים במדינות בעלות עבר אנטישמי מובהק כפולין, אוסטריה, צרפת, הונגריה, אוקראינה ורוסיה הלבנה. התנהלות פסיבית של מדינות אחרות שלא מנעו את הרצח ההמוני השיטתי, בכללן גם מדינות שלחמו בנאצים ולבסוף גם הביסו אותם כבריטניה, ארה"ב ורוסיה, הקלו על הנאצים את מלאכתם. הקלה עליהם גם העובדה שהיהודים עצמם נטו בתחילת המערכה למעט בחומרת האיום, להתעלם מסימנים מסגירים ולהימנע מנקיטת צעדי מניעה או הגנה ולו רק כהגירה מסיבית מאירופה.
שני גורמים, שניתן לראות בהם צידוק מסוים ליהודים וחטא בל-יכופר לאחראים להם היו: א. סגירת שערי ארץ-ישראל בפני היהודים על-ידי בריטניה, שהחזיקה במנדט על הארץ בשנים הקריטיות ביותר להצלת היהודים; ב. הגבלת הגירת יהודים לארה"ב על-ידי ממשל רוזוולט, משנת 1933. מדיניות זו ככל הנראה לא הייתה מקרית, משום שגם במהלכי המלחמה, כאשר היה לאל ידן של מדינות אלה לפגוע צבאית במכונת ההשמדה הגרמנית וכך להפסיק את הקטל, לא עשו זאת בתירוצים מגוחכים.
גזירת גורל
כאשר אנו נצבים ביום השואה, מעלים את זכר האירועים הללו, שומעים עדויות של ניצולים שחוו על בשרם את הנוראות, שואלים אנו את עצמנו: א. כיצד מנציחים אירוע היסטורי? ב. מה תכליתו של יום השואה? ג. מה מצפים אנו להשיג ממנו עם חלוף הזמן? ד. האם אופן קיומו של יום זה משרת את הייעוד הראוי? ה. האם זהו אקט ההנצחה המרכזי, העיקרי? ו. מה ההבדל בין יום השואה לימי זיכרון לאומיים אחרים כימי חורבן הבית הראשון והשני וגלות העם, שהיו גם הם למעשה ימי שואה? ז. האם גזירת גורל היא שהעם היהודי יחווה מדי פרק זמן בהיסטוריה שואה לאומית וכמה שואות יוכל עוד לספוג ולהשתקם מהן? - ח. אילו תובנות ראוי לקושש מן ההיסטוריה ולהטמיע במסורתנו ובתרבותנו בכדי להפסיק מעגל-קסמים זה?
עדיין חיים בקרבנו למעלה מ-200 אלף ניצולי שואה, אנשים שבגופם ובנפשם חוו את התופת, רובם מבוגרים מעל לגיל 85 שנים. נראה שעד שנת 2030, כ-75% מהם כבר לא יהיו עימנו ויכולותיהם להעיד עדויות מכלי ראשון או להשפיע על השיח הציבורי יעלמו זמן קצר אחר-כך. על-כן, חמש השנים הקרובות הן פרק הזמן בו עלינו לשקול את השאלות הנ"ל ולקבל הכרעות ציבוריות בשאלה לאן ואיך ממשיכים מכאן.
השאלה היסודית ביותר, לטעמי, היא: מהי תכליתו של יום השואה? האם הוא פשוט אזכרה לאומית קולקטיבית למי שנספו בשואת אירופה שממדי האסון מצדיקים לקיימה? האם יהיה טעם לאזכרה כזו בעוד יובל או שניים שכשגם בני הדור השני ואולי אפילו השלישי לניצולים, ששמעו עדויות ממקור ראשון, כבר לא יהיו עימנו? אינני משוכנע בכך. חילופי דורות גורמים לחילופי דעות ותחושות ולחילופים-של סדרי עדיפות. אם נשאר במסגרת של מתכונת כזו או אחרת, דינו של האירוע להתנוון. ההבדל בין אירועים המקובעים בתודעה הקולקטיבית באמצעות האמונה והמסורת לאלה שמתקבעים על-ידי החלטות אד-הוק מנהלתיות, הוא שלראשונות סיכוי גבוה לשרוד ולאחרונות סיכוי מפוקפק.
התשובה לשאלה היסודית היא: חייבים ללמוד את הסיפור ורקעו בכדי להבין את דרכה של ההיסטוריה בכלל ושל ההיסטוריה הלאומית בפרט, ולהפיק מכך תובנות מעשיות. כוונתי היא ללמוד את אירוע הזוועה בשני מובנים: מקורותיו, התפתחותו ושלביו העיקריים, והתובנות שיש להסיק ממנו מנקודת ראות יהודית וכללית. תובנות תהיינה מיותרות, אם לא ילמדו אותן לעומקן, יפנימו ויעצבו דרכי חשיבה ועשיה הנגזרים מהן. למעשה, זה מה שבקשה הציונות לחולל והצליחה חלקית: אכן, קמה מדינה יהודית ריבונית בארץ-ישראל והיא עתה מקום המחסה ומרכז ההתפתחות הלאומית של העם היהודי. היא לא קמה בזכות השואה, היא קמה כלקח ממנה. ההצלחה, כאמור, איננה שלימה: חלק גדול מדי מהעם היהודי עדיין חי מחוץ למדינת ישראל וקיומו נתון באיום מתמיד שבין להיות זר ונרדף בארצו של מישהו אחר, או עליה לישראל על הקושי הכרוך בהגירה; לבין התבוללות, שהיא שמד חמור מבחינה יהודית לא פחות משמד פיסי. בנוסף, עצם הפירוד בעמנו מחליש את מדינת-ישראל.
בימי חורבן ממלכות ישראל ויהודה, ספג העם היהודי מהלומות חזקות לא פחות מאשר במלחמת העולם השנייה. בית-המקדש, גולת הכותרת של החיים הלאומיים-דתיים, חרב. חלק גדול מהעם הוכה בחרב וחלק נוסף, בעיקר הצמרת המנהיגותית, הובל לגלות, בה התבוללו רבים ונגרעו ממצבת העם. ימי החורבן ההם, היו תוצאה של שגיאות פוליטיות מצד המנהיגות המדינית וכרסום חברתי-מוסרי פנימי בחברה, החליש את הסולידריות וכושר העמידה והחריף את הסכנות האסטרטגיות החיצונות. בשואת אירופה הייתה השגיאה שאננות מטעמי נוחיות והעדפת "סיר הבשר" האירופי על הקושי הכרוך בתקומה לאומית. המנהיגות הלאומית-דתית נוּגעה בליקוי מאורות, והנבואה של ימי ההתנחלות בארץ - פסה מישראל עוד לפני חורבן הבית השני.
זכרון לאומי אחד
אסון לאומי מצדיק אזכרה לאומית. השואה איננה האסון הלאומי היחיד של העם היהודי. אסון זה מתאפיין בהרג-רב משולב בעובדה שסיבת ההרג לא הייתה מלחמה שהסתיימה בתבוסה, אלא אידיאולוגיה אנטי-אנושית שהואצלה לעם היהודי על-ידי הוגיה ומי שהוציאוה לפועל; והעולם ראה ושתק. בעידן "המודרני המתקדם" אנטישמיות עיוורת מאיימת על העם היהודי שבגלות, כשהיא לובשת צורה ופושטת צורה. הגלות היא גיא צלמוות, בין אם מקור הכיליון הוא מוות בחרב ובין אם שמד בדרכי ההתבוללות. המסקנה ההיסטורית היא, ואפשר להתבונן בדברים גם מבחינת העקרון המוביל של תורת האבולוציה: מי שאינו כשיר לחיות כעם, אינו שורד כעם.
כשאנו שוקלים את המשך דרכנו בשאלת יום השואה ואופיו, ראוי לשאול גם, אם לא נכון יהיה, חרף ההבדלים הנ"ל בין השוֺאוֺת, לחבר את כל האירועים למכלול זיכרון לאומי אחד; שכן, אף שהאירועים והדגשים בהם שונים, הלקח הוא אחד - חיים לאומיים מחייבים מולדת שהיא ערש החיים הלאומיים; ולקח זה נכון לכל שלושת המקרים: קוסמופוליטיזם איננו פתרון עבור העם היהודי אלא סכנה קיומית. ייתכן גם שבאיחוד כזה טמון סיכוי לשיפור ההידברות בין דתיים לחילוניים, מתוך הבנת אחדות הגורל הלאומי, שאינה תלויה באירוע אלא במשמעותו המסורתית והלאומית גם יחד. אם יופק הלקח, אולי יסייע הדבר למנוע אירוע טראומתי רביעי, שעשוי להיות גרוע מקודמיו.
אני רואה בדיון ציבורי בסוגיית דרכי ההנצחה וההנחלה לטווח ארוך של אירועי אסון לאומי, משימה חשובה למשרדי החינוך, התרבות והדתות לשנה הקרובה. ביקורי "יד-ושם", "מצעדי החיים" בפולין וטקסים ממלכתיים כאלה ואחרים, כבודם במקומם מונח. כל אלה מדגישים את האובדן ובוכים עליו, אך עוסקים פחות מדי בלקחים האופרטיביים, ביסודותיהם ובמשמעותם. פער זה פורם את הקשר העמוק שבין השנים, מחליש את מוטיב האזכרה ומטשטש את הלקח המעשי.
לא פחות חשובה משאלת ה"מה?" היא שאלת ה"איך"? הסתלקותם הטבעית והמואצת של ניצולי השואה מקרבנו, פרושה שמקורות העדות האותנטיים ביותר לא יעמדו לרשותנו עוד זמן רב ויש למצוא להם תחליפים. על-רקע ההתפתחויות הטכנולוגיות המהירות והשפעתן על דרכי הלימוד ושיטות החינוך, מוזאונים פתוחים או סגורים, אתרי ביקור דוגמת מחנות המוות באירופה ואנדרטאות סטטיות, יתישנו גם הם במהירות ויאבדו את הקשר לציבור ובמיוחד לנוער שאינו מכיר את ההיסטוריה. עבורו חייבים להעביר את המסרים באמצעות הכלים האודיו-ויזואליים הסימולטיביים ורשתות המידע המתפתחים בהתמדה - כעובדות וכלקחים.
מאז הקמתה פעלה ישראל במקביל לארגונים ומוסדות ברחבי העולם לאיסוף עדויות, סרטים, עבודות אמנות ומוצרים שנוצרו בגיטאות ובמחנות ההשמדה על-ידי אסירים שרבים מהם מצאו את מותם במחנות אלה. הגדילה לעשות בעניין זה רשות יד-ושם בירושלים, אבל ידועים גם אוספים אחרים כאוסף הסרטים של סטיבן ספילברג. כמות החומר מרובה, ותהליך האיסוף והמיון נמשך. למטרות של תוכנית לימודים מיוחדת, ניתן להשלים חומר גם באמצעות פרויקטים יעודיים בשת"פ עם קהילות יהודיות בחו"ל. חומרים אלה, במיוחד סרטים ודוחות מוקלטים אלה ישובצו בתוכניות לימודים ויופצו בדרכים מסחריות, כשבתסריט של כולם יודגשו לפחות חלק מהנקודות המרכזיות שאפשרו את קיום השואה.
אסון לאומי הוא אירוע היסטורי חריג, שהאירועים שהתחוללו בו נשמעים לרבים כסיפור שלא יאמן. הנצחת זיכרון השואה חשובה משני טעמים: כללי - העמדה בפני הדורות הבאים של עדויות מהימנות שבתנאים של אובדן צלם אדם, יתכנו גם מעשים תת-אנושיים. יהודי - אין ליהודים מה לחפש בגלות. בגלות יהיו תמיד חשופים לאיומים קיומיים יותר מאשר במדינת-לאום ריבונית משל עצמם.

הערות

1. שסוכמה בוועידת ונזה בינואר 1942.

תאריך:  04/05/2019   |   עודכן:  04/05/2019
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
ברחבי הרשת / פרסומת
התפתחויות נוספות שואה וגבורה
אפרים הלפרין
שמעתי את ח"כ, עוד מעט שר, אומר על דברי הרב גיורא רדלר כי אנשים לא הקשיבו לכל השיעור ושמעו רק קטעים אשר הוצאו מהקשרם    אז טרחתי והקשבתי למכלול הדברים, ומסקנתי היא שלא הוצאו מהקשרם ולא נעליים
עידן יוסף
בכיר בכנסייה הקתולית בפולין נשא באירועי חג הפסחא דרשה אנטישמית מתוך פרסום מפוברק משנת 1937, המייחס ליהודים מזימות נגד הנצרות
איתמר לוין
רומניה הייתה בעלת בריתה של גרמניה הנאצית, אם כי סירבה ליטול חלק ישיר בהשמדה ורוב יהודיה ניצלו. בפברואר 1942 סיפר יו"ר הקהילה בבוקרשט על הפעילות בה בתחום החינוך הגופני
איתמר לוין
באביב 1942, שנתיים אחרי כיבוש צרפת וחלוקתה בין שליטה גרמנית ישירה למשטר וישי, נשלחו לקהילות היהודיות בחלק של וישי הנחיות ללימוד דתי ויהודי לתשעת החודשים הבאים
איציק וולף
מצעד החיים שיצא כמדי שנה ממחנה ההשמדה אושוויץ הגיע למחנה בירקנאו הסמוך    במקום יתקיים טקס בסימן מאבק באנטישמיות המתעוררת    צפו בשידור הישיר מפולין
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ New@News1.co.il