מטרת הספר "מתי ואיך היגרו הערבים לא"י", שיצא לאור בשני כרכים, היא להביא את ממצאי המחקר ההיסטורי והארכיאולוגי לגבי ההרכב האתני-דתי של אוכלוסיית א"י מהכיבוש הערבי ועד הקמת מדינת ישראל, על-מנת להפריך את התזה שהערבים הם תושביה הוותיקים של הארץ. מטרת הספר להוכיח שרוב ערביי פלשתינה (המגדירים עצמם כפלשתינים מבחינה לאומית) הם צאצאי מהגרים שהגיעו לארץ, בחלקם בעידוד השלטון המקומי מארצות ערב והאיסלאם בטפטוף איטי. אך משלהי המאה ה-19 ועד מלחה"ע הראשונה הפך הטפטוף לגלי הגירה של מהגרי עבודה בעקבות הפיתוח הכלכלי של הארץ על-ידי התנועה הציונית, ארגונים נוצריים שיצרו אפשרויות תעסוקה, רמת שכר ואיכות חיים שעלו בהרבה על אלה שבארצות ערב והאיסלאם.
האג'נדה הפלשתינית
הרשות הפלשתינית שמה לה למטרה לשכתב את ההיסטוריה של ארץ ישראל ולהפיץ את ההיסטוריה המשוכתבת בתעמולה בעולם כולו במטרה להוכיח שאין עם יהודי, שהיהדות היא דת בלבד, שהערבים/הפלשתינים הם האוכלוסייה הוותיקה של הארץ וליהודים אין זכויות בארץ. מטרת התעמולה היא לשמוט את הבסיס לצידקת הקמתה של מדינת היהודים. הרשות הפלשתינית ניסחה מספר אג'נדות במטרה להוכיח שאין עם יהודי וליהודים אין זכויות היסטוריות בארץ ישראל:
- הפלשתינים הם צאצאי הכנענים.
- הערבים הם תושבי הארץ מ-640, וחיים בארץ כבר 1,300 שנים.
- הפלשתינים הם צאצאי היהודים הקדמונים.
הרשות הפלשתינית תרגמה את התעמולה נגד זיקת ההיהודים לארץ ישראל להחלטות במוסדות האו"ם. הדבר התאפשר במידה רבה בשל העובדה שיש למעלה מ-50 מדינות מוסלמיות המיוצגות באו"ם ובארגונים של האו"ם ובשל תופעת האנטישמיות. הכוח האלקטורלי הערבי וכוחו של הנפט מאפשרים למחוק בהדרגה את היהודים מעברה של הארץ בארגון אונסקו של האו"ם. כך התקבלה החלטה השוללת כל קשר יהודי לקבר רחל בטענה שהקבר הוא של שיח ערבי. החלטה נוספת שוללת כל קשר יהודי להר-הבית, דוחה את הטיעון ששם עמד בית מקדש יהודי וקובעת שזהו מקום קדוש לאיסלאם בלבד.
החלטה נוספת נישלה את היהודים גם מהכותל המערבי, השריד היחיד ממתחם בית המקדש מימי הבית השני. ארגון נוסף בו נעשה שימוש בכוח האלקטורלי של המדינות המוסלמיות הוא "מועצת האו"ם לזכויות אדם". בארגון זה מתקבלות בקביעות החלטות אנטי-ישראליות. אחוז ההחלטות נגד ישראל הוא ללא כל השוואה לחלקן של החלטות לגבי מדינות דיקטטוריות הפוגעות בקביעות בזכויות האדם. אבל, המכשיר החשוב ביותר של הפלשתינים במאבקם בישראל היא עצרת האו"ם שם מתקבלות החלטות אנטי-ישראליות בכל עצרת.
אחת האג'נדות הפלשתיניות אומצה על-ידי פרופ' שלמה זנד שפירסם ספר שכותרו: "מתי ואיך הומצא העם היהודי" שיצא לאור בעברית ותורגם ל-15 שפות. התזה של הספר מבוססת על שתי הנחות יסוד:
א. הרומאים לא ניהלו מדיניות הגלייה והעם היהודי לא הוגלה מארצו. התנועה הציונית המציאה את "מיתוס הגלות". היהודים התאסלמו בתקופת הכיבוש הערבי-מוסלמי (640 - 1099) כי לא רצו לשלם את מס הכופרים. הפלשתינים הם צאצאי היהודים והארץ שייכת להם.
ב. אין עם יהודי. הרעיון לקיומו של עם יהודי הוא המצאה של התנועה הציונית. היהודים החיים כיום אינם צאצאי היהודים הקדמונים אלא צאצאי מתייהדים וגרים בתקופה העתיקה כאשר היהדות זכתה להשפעה. בימי הביניים נוספו מתייהדים. היהודים האשכנזים הם צאצאי כוזרים, היהודים הספרדים הם צאצאי שבט ברברי מצפון אפריקה והיהודים התימנים הם צאצאי ממלכת חיימר של תימנים שהתייהדו.
מטרת ספר שיצא לאור בשני כרכים היא להביא את ממצאי המחקר ההיסטורי והארכיאולוגי לגבי ההרכב האתני-דתי של אוכלוסיית ארץ ישראל מהכיבוש הערבי ועד הקמת מדינת ישראל על-מנת להפריך את התזה שהערבים הם תושביה הוותיקים של הארץ. מטרת הספר להוכיח שרוב ערביי פלשתינה (המגדירים עצמם כפלשתינים מבחינה לאומית) הם צאצאי מהגרים שהגיעו לארץ בחלקם בעידוד השלטון המקומי מארצות ערב והאיסלאם בטפטוף איטי. אך משלהי המאה ה-19 ועד מלחה"ע הראשונה הפך הטפטוף לגלי הגירה של מהגרי עבודה בעקבות הפיתוח הכלכלי של הארץ על-ידי התנועה הציונית, ארגונים נוצריים שיצרו אפשרויות תעסוקה, רמת שכר ואיכות חיים שעלו בהרבה על אלה שבארצות ערב והאיסלאם.
סיכום התזה של הספר
א. שמה של הארץ
השם פלשתינה מקורו בתקופה הרומית, כאשר, לאחר דיכוי מרד בר-כוכבא ב-135 לס' החליט הקיסר אדריאנוס למחוק את שמה של ארץ היהודים מעל המפה ושינה את שמה של פרובינקיה יהודיאה, לסוריה-פלשתינה. השם פלשתינה נלקח משמה של שפלת החוף בארץ, פלשת, שנקראה כך משום שזה היה אזור ההתיישבות בעבר של הפלישתים, שהיו שבטים יוונים שפלשו לארץ במאה ה-12 לפנה"ס מכרתים.
אבל, הכובשים הערבים משושלת בית אומיה קראו לארץ א-שאם והשם פלשתינה נותר רק לגבי החלוקה המינהלית. זה היה שמה הערבי של סוריה רבתי. יש הסוברים שגם הממלוכים השתמשו בכינוי א-שאם לגבי סוריה רבתי שכללה את הארץ.
ב.שירעוב (ערביזציה)
השליטים הערבים ששלטו בארץ בין 640 ל-1099 פעלו למען שירעוב האוכלוסייה, כלומר החלפת הציביליזציה הנוצרית-ביזאנטית בציבליזציה הערבית-מוסלמית. מדיניות השירעוב כללה החלפת היוונית שהייתה שפת המינהל והארמית שהייתה שפה בינלאומית בערבית. בהדרגה סיגלה לעצמה האוכלוסייה המקומית את סגנון החיים המוסלמי.
ג. ארץ דלת אוכלוסין
הירידה במספר התושבים החלה מהתקופה הערבית-מוסלמית. הירידה נבעה מבריחה מהארץ של נוצרים בעת הכיבוש הערבי-מוסלמי, של מוסלמים ערב הכיבוש הצלבני וממעשי טבח באוכלוסייה בזמן כיבוש הארץ על-ידי הערבים, הצלבנים, הממלוכים והעות'מאנים. כמו-כן, התמעטה האוכלוסייה בשל מגיפות, העדר שירותי רפואה, רעידות אדמה, מעזיבת הארץ בעיקר בשל העדר ביטחון ומצב כלכלי חמור ורדיפות דתיות ספורדיות בעיקר של הנוצרים. בתקופה העות'מאנית היה גורם נוסף: חללים מקרב המגויסים לצבא העות'מאני. הירידה במספר התושבים שהחלה מהתקופה הערבית-מוסלמית התרחשה בו-זמנית עם הירידה במספר היישובים.
התהליך של ירידה במספר היישובים הגיע לשיאו במאות הראשונות של התקופה העות'מאנית. הארץ הפכה לארץ דלת אוכלוסין שאזורים רבים בתוכה, בעמקים, במישור החוף ובנגב היו דלי אוכלוסין או לא מיושבים כלל. מספר היישובים ירד מכ-2,000 בעת הכיבוש הערבי-מוסלמי לכ-700-600 ורק בשלהי התקופה העות'מאנים עלה לכ-1,000. רוב האוכלוסייה התרכזה באזורים ההריים. מרבית שטחה לא היה מעובד ולא היה מיושב. זו הייתה ארץ שוממה. באזורים דלי האוכלוסין היו 10 נפשות בממוצע לקמ"ר ובאזורים הצפופים היו 29 נפשות לקמ"ר.
ד. ירידה דרסטית לגידול האוכלוסייה בארץ ישראל המערבית
בעת הכיבוש הערבי ב-640 היה בארץ רוב נוצרי שרובו ממוצא סורי-ארמי ופיניקי. בין הכיבוש הערבי ב-640 לכיבוש הצלבני ב-1099 הייתה ירידה דרסטית במספר תושבי הארץ. מכ-3,000,000-2,500,000 ערב הכיבוש הערבי-מוסלמי נותרו להערכת חוקרים רק כ-500,000 בתקופה הצלבנית (1099 - 1260/90). בתקופה הממלוכית (1516-1260) הייתה ירידה נוספת במספר התושבים והאוכלוסייה בארץ ישראל המערבית מנתה בעת הכיבוש העות'מאני כ-123,000. עד התקופה הממלוכית הייתה ירידה הדרגתית במספר הנוצרים שהיו העדה הגדולה ביותר ובמאה ה-14 הם הפכו מהקבוצה האתנית-דתית הגדולה ביותר לקבוצת מיעוט והמוסלמים היו לקבוצה הגדולה ביותר אם כי מספרם לא עלה על כ-80,000.
ה. ההגירה הערבית והמוסלמית לארץ
תחת השלטון האיובי והממלוכי הייתה הגירה מסוימת לארץ בעידודו של השלטון. בתקופה העות'מאנית החל משנות ה-1830 החל גידול במספר המוסלמים בשל הגירה מצרית לארץ. אבל, ההאצה המשמעותית בריבוי האוכלוסייה המוסלמית הייתה בשליש האחרון של המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 וחלק מהגידול נבע מהגירה, אם כי יש חילוקי דעות לגבי היקפה. השלטון העות'מאני עודד הגירה לארץ על-מנת ליישב את האזורים דלילי האוכלוסייה והעניק אדמות למהגרים. כוח המשיכה של הארץ נבע מהפער בין האפשרויות הכלכליות שנוצרו בארץ בעקבות ההשקעות של יהודים וארגונים נוצרים לעומת המצב הכלכלי במדינות ערב והאיסלאם.
ראשית ההאצה בריבוי האוכלוסייה המוסלמית הייתה, כאמור, בשליש האחרון של המאה ה-19 וחלק משמעותי מהגידול בא מהגירה. הריבוי הטבעי הגבוה בכפריים המוסלמים התקזז בשל תמותת תינוקות, תוחלת חיים נמוכה ורמת תמותה גבוהה שנגרמה על-ידי מספר גורמים: רמת התברואה, הגיוסים לצבא העות'מאני ומגפות הדבר והכולרה. השלטון העות'מאני עודד הגירה לארץ על-מנת ליישב את האזורים דלילי האוכלוסייה והעניק אדמות למהגרים. בעידודו של השלטון היגרו לארץ צ'רקסים, בוסניים, אלג'ירים ואחרים. קדמה להם ההגירה המצרית הגדולה בתקופת השלטון המצרי בארץ (1831 - 1841). חסרים נתונים על היקף ההגירה מחצי האי ערב ומארצות ערב. ההגירה מארצות ערב לארץ נבעה מהפער בין אפשרויות התעסוקה בארץ ובארצות ערב שנוצר בעקבות השקעות הון של התנועה הציונית, בעלי הון יהודים ומוסדות נוצריים. כ-50% מתוך 525,000 מוסלמים ב-1914 היו מהגרים.
ו.שיעורי הילודה
קיימים חילוקי דעות לגבי הזיקה בין המצב הכלכלי בארץ בשלהי המאה ה-19 לבין שיעורי הילודה. לדעת דוד גרוסמן הפיתוח הכלכלי שיפר בעיקר את מצבם של העירונים. הפלאחים, שרובם היו מוסלמים לא נהנו מפירות הפיתוח הכלכלי משום שחוק הקרקעות של 1858 הביא להשתלטות אפנדים מהארץ ומלבנון על האזורים החקלאיים והדבר הביא להפיכת הפלאחים לאריסים על אדמתם או לנישולם. הפיתוח הכלכלי, השיפור ברמת הסניטציה, הקמת בתי חולים, מוסדות רווחה וחינוך עודדו את הריבוי הטבעי אבל האוכלוסייה העירונית היא שנהנתה מהשיפורים. האוכלוסייה הכפרית לא נהנתה מהשינויים הללו משום שהם לא הגיעו לאזורים הכפריים.
על-פי הערכות החוקרים הריבוי הטבעי של המוסלמים נע בין 1.14% על-פי גרוסמן, ל-1.24% על-פי מקרטי ול-1.3% על-פי שמואלי/שביט. אבל, יש לקחת בחשבון את הגורמים שקיזזו את הריבוי הטבעי . סביר להניח שהנתונים של הריבוי הטבעי התקזזו והיו נמוכים יותר, כ-1% בלבד.
ז. הבדווים
השבטים הבדווים ניצלו את תקופות החולשה של השלטונות בארץ בתקופה הערבית-מוסלמית, בשלהי התקופה הממלוכית ולאורך התקופה העות'מאנית. הם נהגו לפשוט עם עדריהם על פני השדות ולהשחית את היבולים, לשדוד ולהרוג את הכפריים, לדרוש מהם דמי חסות ולפשוט על שיירות הסוחרים, הצליינים והתיירים, לשדוד ואף להרוג. הבדווים התפשטו על-פי אזורים נרחבים, הרסו את כלכלת הארץ, הביאו לנטישת כפרים ופגעו באופן חמור בביטחונם של התושבים. מאמצי השלטון הערבי-מוסלמי, הממלוכי והעות'מאני לרסנם או לסלקם נכשלו.
חסר מידע רשמי על מספרם של הבדווים בין 640 לשלהי התקופה העות'מאנית. בתקופה העות'מאנית הבדווים לא ניכללו במיפקדים שנערכו על-ידי השלטון העות'מאני. נדידתם על פני הארץ היקשתה על כך אבל הבדווים עצמם לא היו מעוניינים להתפקד מכיוון שסירבו לשלם מיסים ולשאת בעול החובות האזרחיות. יש הבדלי הערכות בין החוקרים לגבי מספר הבדווים בשלהי התקופה העות'מאנית. להערכת בן אריה מספרה המשוער של האוכלוסייה הבדווית הנוודית היה בין 20,000 ל-30,000. ההיסטוריונים שמואל אביצור ויעקב שביט העריכו שב-1890 נדדו כ-40,000 בדווים בתחומי ארץ ישראל המערבית ומספרם עלה לבין 50,000 ל-100,000 ב-1915.
ח. האוכלוסייה הנוצרית
חיסול הרוב הנוצרי - עד המאה ה- 14 היו הנוצרים הקבוצה האתנית דתית הגדולה ביותר. ההתאסלמות של הנוצרים הייתה תהליך איטי שנמשך מאות שנים. הנוצרים לא מיהרו להתאסלם ועד המאה ה-11, בשלהי השלטון הערבי- מוסלמי, התאסלמו פחות מ-50% במרחב הסורי-ארץ ישראלי. מלבד מיקרים בודדים לא הייתה מדיניות של איסלום האוכלוסייה המקומית בכפייה. אבל, מספר הנוצרים היה בירידה מאז הכיבוש הערבי-מוסלמי בשל בריחה מהארץ ערב הכיבוש הערבי-מוסלמי, מעשי טבח, רדיפות דתיות מדי פעם והמצב הביטחוני והכלכלי. השלב האחרון בחיסול הרוב הנוצרי היה בשלהי השלטון הממלוכי כתוצאה מהמגיפה השחורה ואיסלום כפוי מצד השלטון הממלוכי.
מוצאם האתני של הנוצרים - יש יסוד מספיק להניח שרוב הנוצרים בארץ הם צאצאי פיניקים וסורים- ארמים ואינם ערבים במוצאם האתני, אבל שפתם ותרבותם היא ערבית לאחר שהשלימו כמיעוט עם הצורך להשתלב בתרבות הערבית במסגרת מדיניות השירעוב ( ערביזציה ). היחסים בין הנוצרים למוסלמים היו מתוחים לאורך מאות שנים והם סבלו מדי פעם מרדיפות. אבל, בשלהי התקופה העות'מאנית הנוצרים לקחו חלק בהתעוררות הלאומית הערבית והגדירו עצמם כערבים.
ט. האוכלוסייה הערבית-מוסלמית
בעקבות הכיבוש הערבי-מוסלמי השתקעו בארץ רק ערבים מעטים. השבטים הבדווים שהשתתפו בכיבוש העדיפו להמשיך באורח חיים נוודי בשולי הארץ המיושבת. על-פי הערכת החוקרים מספר המשתקעים בארץ לא עלה על 30,000. לא חל שינוי משמעותי בהרכב האוכלוסייה בתקופת השלטון הערבי- מוסלמי ורובה הייתה נוצרית ומיעוטה יהודית, שומרונית וערבית- מוסלמית. אבל, בהדרגה הלכה ונוצרה קבוצה מוסלמית כתוצאה מהתבוללות ערבים בחברת המתאסלמים.
אבל הקבוצה המוסלמית הייתה לקבוצה הגדולה ביותר רק בשלהי השלטון הממלוכי אם כי גם אז המוסלמים מנו כ-80,000 נפשות בלבד מתוך אוכלוסייה דלילה של כ-123,000, כפי שניתן ללמוד מממצאי מפקד האוכלוסין העות'מאני הראשון, ב-1525/6, לאחר כיבוש הארץ מידי הממלוכים. לאורך המאות הבאות מספר המוסלמים גדל באיטיות. החל משנות ה-1830 החל גידול מסוים אבל רק בשלהי המאה ה-19 הייתה פריצה משמעותית במספר המוסלמים. ערב מלחה"ע הראשונה מנו המוסלמים 525,000.
האוכלוסייה המוסלמית באזורים של ההתיישבות היהודית - העלייה וההתיישבות של יהודים לארץ בשלהי השלטון העות'מאני במישור החוף משכה ערבים להתיישב באותם אזורים בשל אפשרויות התעסוקה. האוכלוסייה המוסלמית מנתה באזורים היהודיים ב-1914 כ-250,000 נפש.
ניצני ההתעוררות הלאומית הערבית, בשלהי המאה ה-19 וראשית המאה ה-20, החלה להתגבש התנגדות המנהיגות המוסלמית לשלטון העות'מאני וההיסטוריון עדאל מנאע מצא ניצנים להתהוות זהות לאומית ערבית בקרב האינטליגנציה. ההיסטוריון יהושע פורת היה מסויג לגבי היקף התהוות זהות לאומית בארץ בשלהי השלטון העות'מאני. אבל, קיימת הסכמה שהאוכלוסייה המוסלמית-נוצרית החלה לגבש הזדהות לאומית ערבית-לא פלשתינית.
י. האוכלוסייה היהודית
ערב הכיבוש הערבי-מוסלמי מנו היהודים בין 150,000 ל-200,000. לאורך כל התקופה מ-640 עד שלהי המאה ה-19 היהודים היו מיעוט שגדל לעתים במידה מסוימת בשל הגירה יהודית אשכנזית לארץ ממערב אירופה, העלייה של מגורשי ספרד ופורטוגל והגירה מצפון אפריקה ומסופוטמיה, וירד חליפות בשל מצב הביטחון והכלכלה. הידרדרות המצב הביטחוני והכלכלי והמגיפה השחורה הביאו להצטמקות נוספת של המיעוט היהודי ולירידה מהארץ תחת תחת הכיבוש הממלוכי-מוסלמי, אבל תמיד נותר בארץ מיעוט יהודי. היהודים התגוררו ברובם בערים ומיעוטם בכפרים בגליל המזרחי. בכפרי הגליל המזרחי חיה אוכלוסייה של יהודים שמעולם לא גלו מהארץ ונקראו מסתערבים.
מכ-60 כפרים בגליל המזרחי ערב הכיבוש הערבי-מוסלמי נותרו בארץ בשלהי המאה ה-19 כ-10 כפרים. עם התחלת העלייה לארץ של חובבי ציון והתנועה הציונית בשלהי המאה ה-19 החל שינוי באופיו של היישוב היהודי. בין שלהי המאה ה-19 לפרוץ מלחה"ע הראשונה הקימו החלוצים 22 יישובים חקלאיים. גושי ההתיישבות היו בגליל המזרחי, בגוש חדרה-עתלית, באזור פתח תקוה-כפר סבא ובשפלת יהודה מבאר טוביה עד ראשון לציון. ערב מלחה"ע הראשונה חיו בארץ כ-90,000 יהודים וכמחציתם היו חלוצים.
לסיכום - הארץ הייתה תחת כיבוש ערבי כ-400 שנה, מ-640 עד 1099 בלבד. לאחר מכן נכבשה הארץ על-ידי הצלבנים והייתה תחת כיבוש נוצרי. ב-1187 ניצח צלאח א-דין שהיה כורדי מעירק את הצלבנים וממלכת הצלבנים התחלקה לשניים כשרוב השטח בידי שליט כורדי. יורשיו האיובים - הכורדים המשיכו לשלוט בתחומי ממלכתו. הממלכה הצלבנית-נוצרית וממלכת האיובים-הכורדים חוסלה על-ידי הממלוכים-התורכמנים ב-1260 אם כי חלקה האחרון של ממלכת הצלבנים חוסל רק ב-1290.
הממלוכים-התורכמנים שלטו בארץ מ-1260/90 עד 1516 כאשר העות'מאנים-התורכמנים כבשו את הארץ ושלטו בה עד אוקטובר 1.19 כאשר נוצחו על-ידי הצבא הבריטי. בקיצור, מדובר בכיבוש ערבי של כ-400 שנים ובכיבוש מוסלמי-לא ערבי של 657 שנים מ-1260 עד 1917. בארץ החל להיווצר רוב מוסלמי רק בשלהי התקופה העות'מאנית וזה בארץ דלת אוכלוסין ושוממה. ב-1914 50% מתוך 525,000 המוסלמים היו מהגרים חדשים מארצות ערב והאיסלאם, הקווקז ובוסניה.
