קובי היה בן שבע כשאביו חגי נהרג. קובי זוכר הכל בבהירות חדה ומכאיבה. היה זה יום שישי אחה"צ והשמש יקדה במלוא עוצמתה. אמו עופרה בדיוק סיימה לסדר את המטבח מבישולי השבת, אחותו הקטנה בת השנתיים יפעת ישנה את שנת הצהריים שלה וקובי, שיחק אז בחצר הבית עם כלבו רקס.
קובי שמע רעש מכונית קרבה. כשהתרומם על קצות בהונותיו, ראה מעבר לשיחי הגדר הגבוהים, רכב צבאי קרב לביתם באיטיות, כאילו לא בטוח היכן עליו לעצור. לבסוף חנה ליד ביתם. ארבעה אנשים שקובי לא הכיר, יצאו אט מהרכב הצבאי והלכו בשביל הקצר לביתם. רקס החל לנבוח נביחות עזות.
אמא אמא בואי, הגיעו אנשים שאנחנו לא מכירים, קרא קובי והתרגשות נשמעה בקולו. לפני שאמו הספיקה לצאת לחצר, הגיעו הארבעה לדלת ביתם, חלקם היו לבושים אזרחית. קובי זיהה אותם בקלות. גם אביו לבש מדים כל הזמן, הוא היה אלוף בצה"ל. רקס לא הפסיק מנביחותיו וקובי ניסה להשתיק אותו, אך ללא הצלחה יתרה.
האנשים נעימי הסבר נקשו על הדלת העץ, שעוטרה בציורי הפרחים העליזים של אמו ונכנסו לאחר שפתחה להם. הדלת נסגרה אחריהם. הם אף לא הבחינו בקובי שעמד במרחק מה בגינה שופעת הירק. את הרגעים אחר כך, קובי לא ישכח לעולם.
בעודו מנסה להרגיע את כלבו, נשמעה מביתו השלו בדרך כלל, צווחה חדה ולאחריה סדרת צרחות איומות שלא שמע מעולם, שהפחידו אותו לאין שיעור. הוא זיהה את קולה של אמו.
קובי נבהל ונצמד לרקס שבדיוק השתתק, כאילו הבין שעליו לדאוג לקובי כעת.
קובי פחד
קובי רצה להכנס לביתו, אך פחד. רגליו נותרו חסרות תחושה. כאבי בטן איומים תקפו אותו כפי שהיו מופיעים כאשר פחד ממבחן בכיתה, או כשהיה צריך ללכת לרופא השיניים. הוא עדיין כרע לצד רקס בחצר כשהוא מחבקו בכוח ולפתע אור השמש נראה לו בוהק מדי. הוא החל להזיע כאשד מים ואז ראה כי דלת ביתו נפתחה באיטיות. חיילת עם קוקו בהיר וארוך ניגשה אליו, כרעה על ברכיה ולטפה את ראשו. היא אמרה לו שהוא צריך עכשיו להיות חזק בשביל אמא שלו.
קובי לא הבין למה דווקא עכשיו הוא צריך להיות חזק, הרי יש לו אמא ואבא הכי חזקים בעולם. קובי לא הקשיב לדבריה ולא זכר כמה זמן שהה עם החיילת בחצר. לפתע שמע חריקת בלמים חדה ועוד מכונית עצרה ליד ביתם ומתוכה הגיחה דודה ענת ובעלה אורי. היא רצה אליו מיד, תיקה העמוס תדיר מתנופף בידיה כאחוז תזזית ואימצה אותו בחזקה אל חזה השופע. עיניה, הבחין, היו אדומות.
קובי נבהל. מה קורה פה עם כל המבוגרים האלה, חשב, הם השתגעו? קודם אמו צרחה, אחרי זה החיילת אמרה לו שהוא צריך להיות חזק, ועכשיו דודתו מחבקת אותו ובוכה, מה הולך פה? תהה שוב ובהלה הזדחלה במעלה בטנו. קובי החל לבכות. קובי פחד. קובי לא הבין כלום.
רקס ניסה לסוכך עליו. רקס היה כלב דלמטי גבוה ואהב את קובי מאד. כשהוא הגיע למשפחת אורדן, היה גור וגם קובי היה תינוק, שניהם בעצם גדלו יחדיו ואפילו כשקובי הלך לראשונה לכיתה א', רקס ליווה אותו ונשאר להמתין לו בפתח בית הספר, כדי לחזור עמו הביתה.
בעודו חבוק בזרועות דודתו הגברתנית, נפתחה דלת ביתו העליזה בפרחיה וקובי ראה את אמו ופניה שטופות דמע והיא מחזיקה בידיה את יפעת שזה עתה התעוררה משנת הצהריים שלה.
קובי חמודי, כנס הביתה, אני צריכה לדבר אתך, אמרה אמו בלחש והוא כל כך שמח שסוף-סוף הוא רואה אותה. הוא רץ אליה עדיין מפוחד וחיבק את מתניה, משאיר אחריו את רקס בגינה.
אמא, מה קרה, למה את בוכה, למה כל האנשים האלה באו אלינו ולמה דודה ענת גם בוכה? שנה קובי וקולו מתלעלע. אמו סגרה את הדלת ברכות, הושיטה לו את ידה והוליכה אותו לחדרו. היא הושיבה אותו על מיטתו והתישבה למולו על כסא. את יפעת הושיבה על ברכיה כשהיא אוחזת בחזקה את הדובי המסמורטט שאהבה.
כל האנשים הטובים
קובי, אני כל כך אוהבת אותך. אתה צריך להיות עכשיו חזק וגיבור. אבא שלך נהרג הבוקר בפעולה של צה"ל. אני כל כך מצטערת, חמודי, והחלה לבכות שוב. קובי קם והיא חיבקה אותו בחוזקה, מאיימת לחנקו.
מה זאת אומרת נהרג? נחרד קובי, אז איפה אבא שלי עכשיו? מתי הוא יבוא הביתה? לא הבין.
קובי, אבא לא יבוא הביתה, אנחנו נזכור את אבא בלבנו, כפי שהיה איתנו כשעוד היה חי, ענתה אמו, גבוה ויפה ומחייך וחזק, ונאנחה בכבדות. ועוד דבר, הוסיפה, גם לך מותר לבכות, מוטב להוציא רגשות החוצה ולא לשמור אותם בפנים ותראה שיהיה לך יותר קל כך. אוזניה לא שמעו את קולה. היא חשה מנותקת.
מה זה מת אמא? שאל קובי, עדיין לא מבין. אלוהים לקח אותו אליו, את כל האנשים הטובים הוא לוקח, ענתה עופרה וקולה השתנק מבכי. אז אולי שיקח גם אותי, גם אני טוב, אני אהיה הילד הכי טוב ואז אוכל להיות עם אבא וגם את ויפעת תבואו, אמר קובי וחייך בפעם הראשונה, שמח שמצא פתרון.
אוי קובי, יקר שלי, הלואי שהיית יכול להבין, אבל אבא לא יחזור, בכתה אמו ופכרה את ידיה. שלושתם שכבו על המיטה הצרה של קובי, כשיפעת ביניהם ובכו, גם יפעת הקטנה שלא הבינה דבר. קובי לא זכר כמה זמן שכבו שם שלושתם, כנראה שנרדמו, כי כשהתעוררו, כבר החשיך היום, הבית היה שקט ולא נשמעו הקולות הרגילים של שעות הערב, כשאבא של קובי היה מגיע מהצבא, כולו מזיע ואץ להתקלח.
קם קובי אט אט ממיטתו כדי לא להעיר את אמו ויפעת, וניגש למטבח, שם ראה את דודתו ענת ובעלה יושבים, משוחחים בשקט ושותים כוס תה. עיני שניהם היו אדומות ונפוחות. כשדודה ענת ראתה את קובי, ניגשה אליו, הושיבה אותו על כסא לידה ואמרה לו, קובי, אני יודעת שאתה קצת מבולבל כעת, אבל במשך הזמן תבין יותר ואנחנו כולנו נעזור לכם בכל מה שתצטרכו. אם תרצה לשאול דבר מה, אל תתבייש, תשאל אותי או את אורי, המשיכה. היא הצביעה על בעלה שהנהן בראשו להסכמה וליטף את ראשו של קובי.
גבר אל גבר
ענת הייתה אחותו הצעירה של אביו והוא אהב אותה מאד. גם לה היו שני ילדים בגילאים של קובי ויפעת והם תמיד שיחקו ביחד. קובי הנהן בראשו וחשב לעצמו, אני באמת אוכיח להם שאני יכול להיות גיבור, אם עכשיו אבא באמת לא יחזור, אז אני אהיה לעזר לאמא וליפעת במקומו.
זקף קובי את ראשו, בעיניו נצצו עדיין דמעות ואמר לדודתו ולדודו, אני מבטיח לכם שמהיום ואילך, אתנהג כבוגר, לא עוד ארגיז את אמא, לא עוד אציק ליפעת, אעזור לאמא עד כמה שאוכל בבית, כדי שאבא יוכל להתגאות בי. ברגע שאמר זאת, הרגיש קובי הרבה יותר טוב עם עצמו.
דודתו ודודו ניגשו אליו וחבקוהו על דבריו אלו. זכור קובי, כל מה שתצטרך, אנחנו לרשותך. חזרו והדגישו ודודו הושיט אליו את ידו כגבר אל גבר. קובי הנהן בראשו והלך לחדרו, נשכב ליד אמו ויפעת והמתין שהן תתעוררנה. לא עבר זמן רב, ואמו פקחה עיניה. היא הביטה בו, לא מבינה היכן היא. לפתע המציאות הכתה בה והכאב שקובי ראה בעיניה היה כה גדול, שהחליט לספר לה מיד על החלטתו.
אמא, אני אהיה חזק, עדין לא הבנתי לאן אבא הלך, אבל אני אשמור עליך ועל יפעת, לא אתן לאף אחד להרע לכן, אבא אולי לא פה, אבל אנחנו כן וביחד, וחיבק את אמו שרטטה בין זרועותיו הקטנות. הסתכלה אמו בבנה שבן רגע בגר כל כך, אימצה אותו שוב אל ליבה ואמרה לו, מאושרת אני שהתברכתי בבן שכזה. חיוך קטן עלה על שפתותי קובי. הוא חש בוגר מאד.
הימים הבאים לא היו קלים, הם היו אפילו קשים מאד. קובי שמע את אמו בוכה חרישית בחדרה כשפניה בתוך הכרית. היו לילות בהם קובי לא נרדם וניהל שיחות ממושכות עם אביו, שתמיד היה משיב לו שהוא סומך עליו במאת האחוזים ושלא ידאג, הוא יודע שמה שקובי יחליט, יהיה הטוב ביותר.
שכול וגעגועים
היו ימים בהם קובי בכה מגעגועים אל אביו, הוא אפילו ניגש לארון הבגדים שלו ורחרח את בגדיו שהיו עדיין תלויים בו ונשתמר בהם ריחו. חש בחיבוקו האמיץ והחם וכיצד הניף אותו אל על, ואת משחקם יחדיו בכדורסל בחצר ביתם. כל כך הרבה דברים עשו בצוותא, למרות שאביו לא בא הביתה כל יום. זכרו של אביו לא מש מליבו אף לא לרגע קט.
משפחת אורדן, המשיכה בשיגרת חיים לא קלה. הם למדו כל אחד לחוד וביחד, להתמודד עם השכול והגעגועים. החברים של קובי תמכו בו בבית הספר ולאחריו, אם היה זה לצאת לסרט, טיול רגלי, משחק כדורסל שאהב וכל דבר שידעו שקובי נהנה לעשות, הם היו שם בשבילו כל יום, שעה, שעה. גם חבריה של אמו ומשפחתם היו שם לצידם בעת הצורך. כל יום הלך קובי והתחזק ועזר לאמו לעבור את התקופה. קובי בגר מאוד בתקופה הזו.
במסיבת יום ההולדת התשיעי של קובי שנערכה בחצר ביתו, קראה לו אמו הצידה, שם היו
כל חבריו לכיתה ואמרה לו, קובי, ילדי הטוב, אני רוצה שתכיר חבר טוב שלי. קובי הרים את ראשו וראה מולו איש גבוה, שחייך אליו חיוך טוב ורחב ועיניו שידרו חמימות. החיוך והעיניים שלו מצאו חן בעיני קובי מיד. האיש הושיט אליו את ידו ללחיצה ואמר, נעים מאוד קובי, שמי יואל, אשמח מאוד להיות גם החבר שלך.
קובי היה קצת מופתע, כי ידע שלאמו יש הרבה חברים, רק לא ידע שדווקא יואל יוזמן למסיבת יום הולדתו. החזיר לו קובי חיוך ולחיצת יד ואמר לו, אני שמח שלאמא שלי ולי יהיה חבר כמוך, ברוך בואך לביתנו. קובי ואמו לא שכחו את אביו, אך אפשרו לאדם אחר להכנס אל משפחתם ולחייהם. הם לא הפסידו, אדרבה, לאחר שאמו ויואל התחתנו, נולדו להם זוג תאומים חמודים, אחים קטנים ליפעת ולקובי.
לקובי וליפעת היה אבא חדש שהיה בעיקר גם חבר שלהם, תמך בהם, דאג להם והכי חשוב, אהב אותם ואת אמם מאד. על קיר חדרו של קובי נשארה תלויה תמיד תמונתו של אביו, מחייך אליו את אישורו.
