מסעות טיולים

כא אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה, קִרְיָה נֶאֱמָנָה; מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט, צֶדֶק יָלִין בָּהּ--וְעַתָּה מְרַצְּחִים. כב כַּסְפֵּךְ, הָיָה לְסִיגִים; סָבְאֵךְ, מָהוּל בַּמָּיִם. כג שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים, וְחַבְרֵי גַּנָּבִים--כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד, וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים; יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ, וְרִיב אַלְמָנָה לֹא-יָבוֹא אֲלֵיהֶם ^ס (ישעיה א׳:21-23). כותרת המאמר לשבת מעלה על נס: "משלחת רשמית השתתפה במצעד החיים". כותרת המשנה מצטטת את המארגנים, "אנחנו כאן, ואנחנו נמשיך. במותכם ציוותם לנו חיים. נלחם בדורנו ובדורות הבאים. עם ישראל חי"! מובטח לקורא ש"משלחות נוספות מתוכננות בהמשך". אני קופץ מכסאי, "יופ-פי, הו-ריי"! כל כולי משולהב, שכן כל מילות המפתח נכללו באותה כתבה. הנה עוד טיול מוצלח, הנה הטיול הבא כבר מתוכנן, שכן לאנשים משעמם, כסף יש למכביר והצורך לעשות משהו שניתן לדבר עליו, לספר לחברים, להתגאות ולהשוויץ כה גדול. הנה, תמונות להנציח את הטיול הקבוצתי, פה עם השלט המפורסם ("העבודה משחררת") או פסי הרכבת שהובילו לגיהנום שאפילו בעלות הברית פחדו, ולכן סרבו, להפגיז, שם הקבוצה כולה, כאילו היא באחד מפלאי העולם במסע בהודו, ירדן או פרו. עוד טרם הספיקו לחזור, וכבר דאג מי שדאג לשלוח לעיתון המקומי את התמונות והכתוב המתלווה, שכן חשוב שאותם "נציגים" שטרחו וטסו במחלקה ראשונה ושהו בבתי המלון המפוארים ביותר בפולין יזכו בהדר ובתהילה, בכבוד ובתפארת, והעיקר, שנדע שהם נסעו, שהם היו שם, שהם לא שכחו ולא ישכחו, ויותר מכל "עם ישראל חי, הללויה, יופ-פי, הו-ריי"! הפולנים גם הם אוהבים אותנו מאד, וביחוד משלחות-מאד-מתוקשרות כמו זו שזה עתה חזרה מביקורה בורשה ובמחנות ההשמדה. כמה כסף המשלחות האלו מכניסות לאוצר המדינה ולכלכלתה, והמפליא מכל - הן לא תפסקנה לבוא. הכנסה בטוחה וקבועה, ועוד היד נטויה. אך הטוב ביותר - באים, עוזבים, היהודים אינם כאן להשתקע. הפולנים כבר דאגו לכך לפני שמונים שנה, והזיכרון צרוב אצל כולם. על פני השטח, הפולנים מאוד מכניסי אורחים. טיפש מי שיפגע במקור הכנסה בלתי אכזב, ירוק עד, שופע ומבעבע. הם נזהרים מאוד להתרחק מהמציאות הכואבת של אותם ימים, וכה מקפידים הם, שאפילו העבירו חוק המאיים בעונשי מאסר על כל מי שיעז לקרוא למחנות ההשמדה "מחנות המוות הפולנים". להם, מסתבר, לא הייתה יד ולא רגל. הם היו אזור כבוש (אכן, יודעים אנו את העילה לפרוץ מלחמת העולם השנייה ואותה תחנת רדיו סוררת, בפולין כמובן). הם אפילו לא ידעו על שריפת האנשים, שכן העשן לא התמר אל על, וריח הבשר השרוף לא הגיע לנחיריהם. הם גם לא הלשינו לנאצים, ואני מדמיין לחלוטין שלא זכיתי להכיר את סבתי שיצאה ולא חזרה תודות לשכנים הפולנים הטובים שכה דאגו לשלומה ולשלומם, שפשוט לא הייתה להם ברירה אלא להלשין. הנה, היא באה לחבק ולנשק אותי. ואחרי תום המלחמה, הם לא טבחו בניצולים ביתר שאת ובהנאה גוברת, שכן את המלאכה צריך היה לסיים.

דור הולך ונעלם

ובמשך 74 שנים מאז תום המלחמה ועד עצם היום הזה, הם לא נלחמים בכל הכח שלא להחזיר רכוש שנגזל לבעליו, כשהמערכת המשפטית כולה, עד וכולל בית המשפט העליון שלהם, נוטלת חלק פעיל בטיוח ובהגנה על האינטרסים המובהקים הפולנים. גם כאן אני מדמיין את עשרות השנים שאבי ודודי נלחמים להחזרת מגרש, שאוניברסיטת המשפטים השתמשה בו לצרכיה ועד היום מסרבת בצורה "נאורה", בוטה, מוחלטת ופעילה מאוד להחזירו. יודעים הם שדור הניצולים הולך ונעלם, ויורשיהם (דורי שלי) כבר לא יהיה כה נלהב להמשיך במאבק העיקש, העקר, וירים ידים, ואני עדיין חולם שיבוא יום ותוצג ההזדמנות לפיה נוכל להקים אנדרטה לשואה על אותו מגרש, באמצע אוניברסיטת המשפטים, כנאמר "על אפם ועל חמתם" (וכבר היו דברים מעולם)! כה טובים הפולנים. מזכיר לנו חוקר השואה איתמר לוין (בטור מינואר, 2018): נכון לינואר 2017 הכיר יד ושם ב-20,052 חסידי אומות העולם. 6,706 מהם - בדיוק שליש - הם פולנים, הקבוצה הגדולה ביותר מבין אנשים נאצלים אלו. נכון שביחס לגודל האוכלוסייה המספר אינו הגבוה ביותר, אך הוא עדיין מרשים, במיוחד אם זוכרים את התנאים הנוקשים להכרה זו (מי שסיכן את חייו ללא כל תמורה שהיא, ונותרו עדים מהימנים למעשיו). על זה, משום מה, לא מדברים. רק נשאלת השאלה, את מה נעלה על נס - את רצח העם השיטתי ואת העובדה שהפולנים נטלו חלק פעיל בכך או את המעטים ביניהם שהצילו יהודים, וביניהם גם אותה אישה פולניה אצלה אבי ודודי התחבאו (בתשלום כמובן) עד סוף המלחמה לאחר שהצליחו להמלט מגטו ורשה טרם המרד. לפולנים אינטרסים מובהקים לגבי מיזעור חלקם בשואה מחד והנצחת השואה מאידך. הם עושים זאת גם עם התרבות היהודית, שכה שקדו להשמידה. בפסטיבלים וארועי תרבות ובישול, חוגגים הם היהדות, עוד ערוץ מכניס מאד: ראו עד כמה שימושיים היהודים, הם אפילו הפכו למגנט עבור תיירים (שאינם יהודים או ישראלים)! אכן ואכן, יודעים אנו עד כמה היינו שימושיים - שיני הזהב, השיער, הפרוסטטות, הנעלים, הביגוד, היהלומים, הכסף וכל דבר בעל ערך, הכל נשדד, הכל נלקח, הכל נוצל עד תום. מזוודות, תמונות, הרים שלמים. אפילו בעור (האדם) השתמשו - לארנקים או לסבון. כך היה בשנות הארבעים, כך גם היום, רק בצורה קצת שונה.

מתנות וקורבנות

צועדים להם התיירים הישראלים, אלו מישראל ואחרים מכל העולם, ומרגישים את כובד השעה, מנסים הם להפנים, אך המראות לא בדיוק מדברים ללבם. קשה להאשים אותם. כאן בארה"ב, הדור הצעיר לא מפנים את התקפות ה-11 בספטמבר, ואלו קרו רק לפני 18 שנים. ובארץ, דור הישראלים שלא חווה מלחמה מימין, מלחמת שמד, כשהקיום עומד על המאזניים, פשוט לא מכיר ולא יודע עולם בלי מדינת ישראל, מעצמה בקנה מידה גרעיני, מדעי, צבאי וכלכלי. אז איך ניתן להפנות את חיצי הביקורת כלפי כל בעלי הכוונות הטובות, שטרחו ונסעו והצטלמו ואפילו נהנו מהמזנון המעולה ובתי המלון לתפארת ומהטיסות במחלקה ראשונה? אספר לכם מדוע חיצי מופנים בדיוק כלפי אותם מטיילים - שואל האלוהים פעם אחר פעם דרך נביאיו, האם הוא זקוק למתנות, לקורבנות ולשאר מתת בשר ודם. הלא כל אלה לא מכפרים על ההתנהגות השוטפת. אין הם תחליף לאשר האלוהים רוצה באמת מילדיו - מאתנו - שיתנהגו בהתאם, שיוכל הוא להתגאות בהם ביום יום, בשל המהות, בשל מי שהם. אם אין ברצונכם לערב את האלוהים, בין אם אינכם מאמינים, נדחים על-ידי הרעיון הנולז או פשוט חושבים שאין ההשוואה ראויה, נעבור לדקה לבתי הספר המובילים למנהל עסקים בעולם. שם לומדים מנהיגי העתיד, ומשם הם יוצאים להוביל. רק דבר אחר, נראה, נשכח בכל הלימודים. איך לעשות כסף - כן. איך לעשות יותר כסף - כן. איך לבלות, להתגאות, להשוויץ, לנצל את האחר, להיות חסר רחמים ומנותק - כן. אך אתיקה? זו נשכחה כלא היתה, ובאמת היא לא נעלמה, היא פשוט לא היתה. כך זה המשיך עד שהגיעו מים עד נפש, ובבתי הספר למנהל עסקים המובילים בעולם הוסיפו קורס חובה: "אתיקה", כי בלי אותו קורס, כל מנהיגי ההווה והעתיד פשוט לא ידעו. כמו אותם מנהיגים, כך גם הנוסעים לפולין למצעד החיים. הם ירחיקו עד הירח (שכן היום זה קל ביותר, הופ-טיסה-במחלקה-הראויה-כמובן, נהג שלוקח אותך ומחזיר אותך, ארוחות ללקק את האצבעות, בתי מלון עם שמיכות פוך ומצעים כה רכים שפשוט שוקעים בהם וחולמים) ויחזרו, אבל את הדבר הפשוט ביותר לא יעשו. זוכרים אתם לפני מספר שנים שבארץ פרץ סקנדל, על כל אותם ניצולי שואה שחיים בעוני משווע, ללא עוזר וגואל בארץ כה עשירה? איזה סקנדל זה היה, איזה פרץ של בושה וכלימה עצמיים, רחמים עצמיים והבטחה של תקציבי ענק (לכל אותם פקידונים, כמו בוועדת התביעות, שדואגים לעצם קיומם וההטבות להם הם "זכאים" מכוח וממרום תפקידם). מסתבר שכולנו כה עסוקים בטיסות למצעד החיים, ובתכנון לנסיעות הבאות, שאת הניצולים שעוד חיים בינינו שכחנו.

אין מה לטרוח

קל לעשות זאת. רובם בשנות התשעים לחייהם. רבים מהם רתוקים למיטה, או לחדרם בבית האבות, או לכסא גלגלים. רבים מהם כבר אינם מדברים, או עושים זאת בקושי רב. הם גם לא שומעים טוב, או בכלל. הם גם לא נראים סקסים כי אם זקנים. למי יש סבלנות בשבילם? הם גם לא בדיוק Up to Date בכל הקשור לטכנולוגיה המודרנית, אם לא משתמשים באימייל, בטוויטר או באינטרגרם, וכמעט אף אחד מהם לא נמצא בפייסבוק. באמת, איך אפשר לתקשר אתם כשהטלפונים שלהם מדור כה קודם שאנחנו אפילו לא יכולים לזהות אותם? ובכלל, הריח, המראה, הכל כה דוחה. כה דוחה, לא מתאים לזוהר אליו התרגלנו ואליו אנו שואפים. כך יוצא שבטקסים לזכר השואה פחות ופחות ניצולים מדי שנה. בלוס אנג׳לס, בטקס המרכזי של מוזאון השואה היו 22 ניצולים בין פחות מ-500 נוכחים. כמה ימים לפני כן, בטקס לזכרון השואה הארמנית היו אלפים בצעדה, ילדים, זקנים וטף, כולם כאחד. לא אצלנו. ילדיהם של ניצולי השואה שמזה עשורים מגיעים לטקסים, שכן הדבר קדוש עבורם, נדהמים כל שנה מחדש. ברור לכולם שבעצם לא צריך יותר את הניצולים, כך שאין מה לטרוח. בת דוד של ידידה טובה שלי ובני משפחתה טרחו והביאו ניצול שואה לטקס מיוחד לפני שנתיים. לא היה זה דבר של מה בכך, שכן הוא רתוק לכסא גלגלים. למי שלא התנסה בכך, יש להעביר את האדם מהכסא לתוך המכונית, לקפל את הכסא, להכניסו, להוציאו, להוציא את האדם, להיות עם אותו אדם משך כל הערב, ואז לחזור על התהליך כולו בהיפוך. לא רק שהדבר קשה באופן פיזי, התהליך מורט עצבים, שכן כולנו עסוקים, ומדוע לטרוח! אותה אתי ובני משפחתה עשו זאת מכל הלב, ולנו קל היה, שכן ג׳וליוס, שהמספר חרוט על זרועו, היה אתנו מהלך האירוע ואפילו לא היינו צריכים להתאמץ. מדי שנה, כבר 35 שנים, הטקס המשמעותי ביותר עבורי לזכר השואה הוא הטקס בבית החולים היהודי, סידרס-סיני, בלוס אנג׳לס. זה הוא פרויקט חייו של ד"ר ג׳ואל גיידרמן, שעומד בראש מחלקת רפואת החרום, ומדי שנה מגיעים מאות רופאים, אחיות, אנשי צוות רפואי, כמו גם ניצולים ובני משפחותיהם והקהל הרחב להרצאה בצהרי היום, עם ארוחת צהריים בקופסא, אל מלא רחמים, קדיש, קטעי מוזיקה וכמובן הדלקת שישה נרות. השנה השתתפו באירוע חמישה ניצולים. מרחק כמה רחובות ישבו או שכבו בחדריהם או במיטותיהם ניצולים נוספים, ובית החולים ואלפי עובדיו היה יכול בקלות לארגן ולהביא אותם. אך בשביל מה ולמה? האירוע מתקיים. האנשים באים. האוכל בשפע. ההרצאה מעניינת. הניצולים ממילא שייכים לדור הולך ונעלם. והתוכנית לשנה הבאה כבר בתכנון. חלק מאותם ניצולים נהג להגיע בשנים עברו. קודש היה זה להם. עתה נשכחו הם בעודם בחיים.

השואה לא היתה

בדיוק כמו אותם מצעדי החיים. צועדים, אך שכחנו וזנחנו ועזבנו את הניצולים שעוד אתנו, שעודם בחיים. הטקסים וההבטחות והמבט הרציני שווים כקליפת השום, כשאין אנו מטריחים את עצמנו ולו במיל להושיט יד לאותם ניצולים שעוד אתנו, וביחוד לאותם ניצולים בשנות התשעים לחייהם שכבר לא כל כך נעים להיות בחברתם. לו רק היינו מפנימים שזו בדיוק ההזדמנות האחרונה לגעת, לחבק, לנשק ולהיות בקרבת ניצול, שאולי כבר לא יכול לדבר, אך הוא או היא עדים לאותה זוועה שהיתה; וניצלו. הזדמנות כזאת שההיסטוריה מציגה בפנינו היא ההזדמנות האחרונה שעוד נותרה. אחריה כבר לא יהיו ניצולים, נהיה רק דור ילדי או נכדי הניצולים. וכבר הולך ומתגבר זרם הקמים הטוענים שהשואה לא היתה, שזו הייתה מזימה ציונית לגזול מדינה לא שלנו, והעולם מאמין להם. מאמין ופועל בהתאם. כמו האלוהים שאינו רוצה בקורבנות התאווה והראווה, כך גם אנחנו - ניצולי השואה, ילדיהם ונכדיהם - לא מעוניינים באותם "מצעדי החיים" וטקסי הפולחן. הפיחו נשמה במעשיכם, עשו את מה שקשה לעשות, והתמורה לא תסולא בפז. עשו זאת עכשיו, שכן זאת ההזדמנות האחרונה, ואחריה לא עוד.