לא, זה ממש לא פוסט פוליטי. זהו פוסט אישי מאוד. כשמשפחת פ. הפסידה את כל הונה ואת עסקיה היא גילתה שנשארה לבד עם קשייה. החברים כבר לא התעניינו בדעתם שהייתה קודם נחשבת מאוד. כאילו עם הכסף איבדו גם את שכלם. פתאום היו הערות מעליבות, אמירות גסות, כאילו הכל מותר.
פתאום כולם היו עסוקים ומתעלמים. כאילו הם הפקר. כשמשפחת ק. עברה פשיטת רגל כל חבריה ואוהביה לא מצאו זמן להגיע או להתקשר ואפילו לא להזמין לאירועים שמחים.
וזהו סיפורה של נ., אישה חברותית ומקובלת מאוד בחברה, שכאשר נעזבה על-ידי בעלה ועם זה הגיעו גם קשיים כלכליים, היא גילתה שאין לה עם מי לדבר על כך. שאיש אינו זוכר לה חסד מעשיה. היא לבד. כן, כשהייתה ממש צריכה, תרמו לה מזון וכסף. אבל חברות? אוזן קשבת? התעניינות והכלה? לא.
כי למי יש כוח לקשיים של אחרים? כי מי רוצה להטריד עצמו באמת? עכשיו היא מביטה סביב ותוהה: לאן נעלמו כולם?
בחברה האמונה על עזרה לזולת על "עזוב תעזוב עימו", על "דאגה בלב איש ישיחנה", מתברר פתאום שלא כולם קראו ומכירים. והקושי גדול. כאילו תלויים חייה על בלימה. כאילו היא אשמה בקשייה. כאילו אין איש ואין אנשים ואיך העולם ממשיך ככה בעסקיו. כי מתברר שלעתים לתרום כסף זוהי הדרך הקלה לגאולה. שלהם. אבל להעניק מזמנכם, מהקשבתכם, זה כבר ממש מאמץ גדול. זאת השקעה אמיתית. ולמי יש כוח ורצון? רק ליחידי סגולה ממש.
בחברה המקפידה על מעשר כספים לנתינה לנצרכים, כדאי שיקפידו גם על מעשר זמן. אין חסד גדול מזה! דווקא מפני שזה קשה כל כך!
ועצתי היא למתקשים, לנופלים – אפשר לספר על קשיים, אל תראו שאתם מסכנים. החברה אינה אוהבת מסכנים. העולם מעריץ מצליחים. אז גם אם יש קושי גדול, אפשר להתפלל ולעולם להראות חיוך רחב. כי עם הכוח שתשיגו רק מההתחזקות הזאת, עם הכוח שתשיגו עם העמדת פנים הזאת, תגלו שלאנשים קל יותר להתחבר אליכם. קל להזמין ולהיות מוזמן.
עם כל הצער והכאב, עם הכעס והתסכול, לא נוכל לשנות את האחרים, אבל נוכל לשנות את עצמנו. מעטים הם הסולחים לאלו שהחיים הקשו עליהם. וחבל! השתדלו לא להראות את זה או לפחות להמעיט מהקושי. עד הגאולה. שתגיע בעזרת השם!
