שיח הזכויות בולט מאוד במרחב הציבורי שלנו ולמען האמת הוא חדר בעוצמה גם למרחב הפרטי; הרי זה די שכיח לשמוע ילד או ילדה מתריסים כלפי הוריהם, המנסים למנוע פריצת גבול חינוכי כלשהו: "זכותי". זכויות הילד/ה קוראים לזה. ויש עוד כמובן, הזכות לשוויון, הזכות להורוּת, הזכות להגדרה עצמית, זכויות לאומיות ולא נמשיך, מוזמנים להוסיף מה שנראה לכם. אנחנו נתמקד במה שעולה מפרשת השבוע שלנו, הזכויות והחובות שלנו בארץ ישראל. הזכות שלנו על הארץ נאמרת כבר בפסוק השני של הפרשה, ליתר דיוק בחלקו הראשון של הפסוק (ויקרא כה): [ב] דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, כִּי תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם--וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ, שַׁבָּת לַה'.
בחלק הראשון של הפסוק אומנם נאמר שהקב"ה נותן לנו את הארץ ולכן היא שלנו, אבל בחלקו השני כבר לא מדובר בזכויות אלא בהתחלה של חובות, וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'. ומכאן ואילך, לאורך כל הפרשה התורה מפרטת מהם החובות המוטלות עלינו מכוח זכותנו על הארץ. כאמור, זה מתחיל בשביתה, וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ, לא שביתה של בטלה חלילה, אלא שַׁבָּת לַה'. שביתה שנועדה לחדד אצלנו את התודעה שהבעלות שלנו על הארץ נובעת מהרצון העליון וממנו בלבד. כמובן, לא מתחילים בשביתה, לפני השביתה יש שנים של פעילות: [ג] שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ, וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ; וְאָסַפְתָּ, אֶת-תְּבוּאָתָהּ. ורק אחר כך: [ד] וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת, שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ--שַׁבָּת, לַה'...
זה אומר שהפעילות החקלאית באותן שש שנים צריכה להיות מלווה בתודעה של שביתה בשנה השביעית. שש שנים החקלאי עמל לפרנסתו והתוצרת כולה שלו, ובהגיע השנה השביעית עליו לשמוט את אחיזתו בקרקע ולהפסיק להיות הבעלים, אסור לחרוש, לזרוע וכו'. והתורה אומרת שהשנה הזאת אמורה ללוות אותו, לחיות בתודעתו גם לאורך שש שנות העבודה, שעל כן התורה מתחילה בשביתה ורק אחר כך מדברת על העבודה. וזה מתכתב בשלמות עם תודעת השבת השבועית. בעשרת הדברות נאמר (שמות כ): [ז] זָכוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת, לְקַדְּשׁוֹ. ורק אחר כך [ח] שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד, וְעָשִׂיתָ כָּל-מְלַאכְתֶּךָ. בדיוק אותו רעיון, שתודעת השבת תלווה אותנו גם בששת ימי המעשה.
אחים אנחנו
השבת נועדה להעניק לנו הפוגה מהמרוץ היומיומי אחרי פרנסה ולהתחבר לקדושה, והשמיטה נועדה לאותו רעיון בדיוק רק במדרגה נעלית יותר, שגם בענייני החולין לכאורה, תתגלה הקדושה. ומשם ממשיכים למדרגה נעלית עוד יותר, שנת היובל אחת לחמישים שנה. לא נוכל להאריך כאן בכל הפרטים, אבל נזכיר שאחרי שמתחברים ליסוד הרעיוני הנ"ל, של מודעות לנוכחות האלקית המתמדת בחיינו ובכלל, ממשיכה פרשת השבוע בהוראות מפורטות לכינון חברה צודקת ושוויונית בארץ ישראל ובכלל. ויושם לב, השוויוניות מבוססת כולה על חובות, לא על זכויות. הנה כמה דוגמאות: [ו] וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם, לְאָכְלָה--לְךָ, וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ; וְלִשְׂכִירְךָ, וּלְתוֹשָׁבְךָ, הַגָּרִים, עִמָּךְ.
בדרך הטבע, בשדה חקלאית נטושה צומחים פירות וספיחי ירקות, וצפוי שזה יקרה בשנת השמיטה. בעל השדה מנוע מהפגנת בעלות על שדהו, הוא נדרש להפקיר את אותם גידולים כך שכל אחד יוכל לקטוף לעצמו ולאכול. ומכאן להוראות נוספות לכינון חברה צודקת: [יד] וְכִי-תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ, אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ--אַל-תּוֹנוּ, אִישׁ אֶת-אָחִיו. טבעי שיש עשירים, שהם גם ממולחים וכו' ויש פחות עשירים. העשיר רוצה להיות יותר עשיר וגם זה טבעי. אומרת התורה שזה בסדר, אבל ביושר, אַל-תּוֹנוּ אִישׁ אֶת-אָחִיו. דומה שאחווה היא מילת מפתח בפרשה, היא מופיעה בעוד כמה הוראות בהמשך: [כה] כִּי-יָמוּךְ אָחִיךָ, וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ--וּבָא גֹאֲלוֹ, הַקָּרֹב אֵלָיו, וְגָאַל, אֵת מִמְכַּר אָחִיו.
אז המודעות הבסיסית שנדרשת מאיתנו היא שהחומר זה לא הכל, שכדי שתתקיים הצלחה חומרית צריכים להתחבר חזק לרוחניות, לקדושה, ולזה יש את השבת, השמיטה והיובל. והמודעות החברתית שנדרשת מאיתנו היא שיהודי שני הוא לא רק עמית, שותף או מתחרה, הוא אח. וכשמדובר באחים, כאשר חווים אחווה, גם עסקות כלכליות מתנהלות אחרת: [לה] וְכִי-יָמוּךְ אָחִיךָ, וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ--וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ, גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ. [לו] אַל-תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית, וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹקֶיךָ; וְחֵי אָחִיךָ, עִמָּךְ. זו ההוראה הכי קיצונית, חייבים להלוות ליהודי נזקק אבל בשום אופן לא לקחת ריבית. לגמרי הפוך מכל תורה כלכלית מוכרת. אבל ככה זה בין אחים, עוזרים כדי לעזור, לא רק כדי להרוויח.
