החבר עודה
לא סוד הוא שחַ"כֵּי המחמד
צבי האוזר,
יועז הנדל וּבוגי יעלון, הם חלק בלתי נפרד ממצג השווא הימני של מפלגת כחול לבן השמאלית. וּבכל זאת, אם רצינו עוד הוכחה מובהקת לאופיה השמאלי של המפלגה, קיבלנו אותה הפעם בדמות ח"כ הפלשתיני היימן עודה, שנקרא לדגל על-ידי היו"ר
בני גנץ, כדי לנאום בהפגנה נגד ביבי בכיכר רבין.
ח"כ עודה ידוע כמי שאינו מכיר במדינת ישראל וּמסית נגדה. הוא, כמו עמיתו
אחמד טיבי ושות', מעולם לא גינה פיגועי טרור נגד ישראל, ואף בלי בושה הולך לנחם משפחות מרגלים. אֳמוֹר לי מי חברך, ואומַר לך מי אתה כבר אמרנו?
האיש והתופעה
פוליטיקאים, הנגועים באינטרסים פוליטיים ואישיים מובהקים, אשר מציגים את עצמם כשליחי ציבור, זוהי למרבה הצער תופעה מקובלת. אולם איווט ליברמן מקצין את התופעה לממדים אבסורדיים, כאשר רוממות האידיאולוגיה בפיו, בעוד שכל התנהגותו הפוליטית מונחית על-ידי משחקי כֵּס, אגו חסר מעצורים, ואינטרסים אישיים ונקמניים, במיוחד איך לא, נגד ביבי שנוא נפשו.
מכאן הזגזוג של ליברמן, לאורך ההיסטוריה הפוליטית הארוכה שלו, בין ימין לשמאל (תמיכה בשלטון השמאל, בהקפאת יישובים ביו"ש, במסירת יישובים לערבים בארץ ובירושלים ועוד) - כמו גם עריקה לאופוזיציה, וחזרה לימין ולחיקו של ביבי המושמץ, למען תפקיד שר הביטחון הנחשק. וכל השאר היסטריה.
וּמי קונה את ה'אידיאולוגיה' שלו אם לא הוא עצמו וארבעת נאמניו במפלגה? הציבור בכללו קָץ בגחמותיו של האיש הערמומי הזה, שכבר גרם להפלת הממשלה. עיין ערך מספר המנדטים הנמוך שלו במפלגה.
ליברמן מדוּשן עונג מסקרים מידיים (אפקט הבּוּם) המנבאים לו הכפלת מספר המנדטים. האם הוא שכח את מקרה פייגלין, הזכוּר לאכזבה, מנסיקה בִסקְרִים לצניחה ריאלית?
כוכב תקשורת
אין ספק שהכנסת, וגם מפלגת
ש"ס, הפסידו פרלמנטר מבריק, פעיל, נמרץ ונבון בדמות
יגאל גואטה. אבל בהחלט נראה כי דווקא המדיה התקשורתית תפורה לו ככפפה ליד, וּבה מצא את מקומו ככוכב תקשורת חובב אקשן, המתַזֵּז בין מרואיינים מכל גוֹני הקשת הפוליטית, החברתית והדתית. כמגיש תוכנית אקטואליה וכמראיין ניכר היטב שהאיש, נְעים ההליכות, נע בין מסורתיות (המרכיב הדומיננטי) לחרדיוּת, הבאה לידי ביטוי גם בחזותו, בין עממיוּת (אוכל מרוקאי ותרבות עדתית) לסלבריטאיוּת, וּכמרוקאי אותנטי, האמוּן על סובלנוּת, חי בשלום עם כל רובדי העם.
עם זאת חבל מאוד שגם בשלהי העשור השני של המילניום, בעידן המודרני, האיש עדיין אכוּל רגשי קיפוח וּנחיתות עדתית, ולא מחמיץ כל הזדמנות כדי לתת לשד העדתי התוסס שבו לפרוץ מן הבקבוק. לא מעט מדיעותיו נגועות ברגש סובייקטיבי זה. כך למשל כדאי להזכיר לו שגבאי לא לבד. גם להרצוג, וליחימוביץ' לפניו, מהאליטה האשכנזית במפלגת העבודה, ערפו ראשים, בעוד שאיתן כבל התימני היה מהדמויות הבולטות בה. יתרה מכך, להגדיר את שקד, פרלמנטרית מעולה, שדומני שהיא ממוצא עירקי דווקא, אך נשואה לאשכנזי - שואו בלי תוכן, זה רחוק מהמציאות. אולי כדאי לו ללמוד ממנה איך לפרוץ את מחסום העדתיות בלי רגשי אשמה. וּבא לגואטה גואל.
