א
מפני חטאינו גורשנו גם הוגלינו מארצנו, ערש ילדותנו האבוד. עתה, עם התיקון הארוך, העמוק, בן האלפיים, ועם השיבה לארץ בית חיינו, יכון ביתנו החדש ברוח. ואף בחיל ואף בכוח, לפי מידת הכרח ההגנה על זה הרוח המהווה כל, המניע לפעול, ליצור, לבנות בית.
ביתנו הישן שנהרס, שב ונבנה ונהיה בית חדש עם שריבוי האנחנו הגלותי שלנו, התחתון, המפוזר, המפוצל, מתקבץ ומתעלה אט-אט, מתבטל, נעלם ומפנה מקומו, ומה שהיה לפנים אך בבחינת מטרה, נהיה מציאות ומתגשם בפועל ממש עם שהאני הלאומי העליון מתכנס ומתגלה בגבול נחלתו, שב אל ארצו עצמו, אל מהותו, אל עומק עולמו וגובה נשמתו. שב לאיטו באמת ובתמים להיות אחד ולחדש ימיו כקדם. זו דרך המלך, זהו שביל החלב והדבש, שביל הזהב הנשמתי אשר קושר ומחבר ניצחון לנצח וראשית לאחרית.
בבית, מן הדין שתהא אחדות הכוח האחד למרות הבדל האיכות בערך הכוחות המרכיבים אותו, הבדל שלעיתים מניע את המתבונן מבחוץ לקבוע לכאורה את דבר פיצולם. אולם למעשה זהו רצון החיים והניצחון התובע ביטול כל שאיפת שוויון מדומה, למען הגשמת המטרה כערך עליון. הרצון להשוואה נובע מניוון מערכות, מחוסר הבנת הערך ומאובדן דרך. הוא שלילי לחלוטין ומן הדין שידחה ויפלט אל מחוץ לבית. כאן, בבית, יש להמשיך לטפס ולעלות מדרגות, תמיד קדימה ולמעלה. אין כניסה למנוונים, לעייפים, לרפוסי רוח ולמסוכסכי שכל.
בארץ בית החיים, האני הישראלי הכללי נהיה אכן אחד בפועל ושוב שמו צבאות. האני הזה נשתל בנשמה העולמית ומתוך כך אף בנשמות היחידים המתהווים ממנה ושבים ומהווים אותה. הוא מוסיף ומתעלה עד היותו עליון ואזי חולש בנחישות על עולמו בתוקף החיים והמפעל.
בבית, באדמתו החמה והטובה, מתפתח אני הנשמתי לשתיל מוצק, לעץ חיים נותן פרי. עת זמיר הגיע, קול התור נשמע בארצנו. בבית, בשיח סודה העמוק ביותר של הנפש, שואלת היא את עצמה, מי אני ומה אני, וזוכרת כי כשלעצמה אין היא נחשבת. בבית, מתממשת הרוח במלאכת מחשבת המעשה. הנשמה הנצחית האחת פועלת באמצעות הרוח למען התחסנות ואחדות כל כוחות הנפש שנקרעה לפנים מאדמתה ופוזרה כאבק בגלות חומר ורוח עם גירושה ממולדתה, חלקת ילדותה האבודה.
ב
גם כי להקת העטלפים המודרנית, חברבורת הנפולת הטפילית, נוהגת מדי פעם בפעם להתנפל על בית ישראל ולמצוץ דמו, הרי לא אלמן ישראל. אף אין הוא מניפת זבובים, לא שום מעקה להיתלות עליו מפני סערת אימת תהום הפלצות, ואף בשום פנים ואופן אין הוא ואין ארצו מדרס למרמס או מרבץ למרבעת סוסי אדם.
גם כי חבורת ההבל המבוהלת, אגודת נפולת יורדי האפס, החברבורה השמאלית קיצונית העייפה והנחשלת, נוהגת להשמיץ ולנאץ, לגדף ולחרף מערכות קדוש ישראל, להכפיש ולקרקר השכם וערב כי הערך העליון מת וכי אין עוד שום תקומה למטרה, הרי על דרך האמת דע כי האני הישראלי העליון האחד מנצח תמיד וחי לנצח.
עובדות החיים והמציאות הן הדוברות כאן בעד עצמן: בבית, צור ישראל וגואלו יושב ממש-ממש בתוך עמו הנבחר, בלבב אוהביו. פועלו אדמתו חורש וזורע, צמחיו משקה ומטפח, פירותיו קוצר וקוטף. אולם הנרפים ההם, החנפנים, הרפוסים, סרחי האפס, עייפי הנחשלות והכשל, אוחזי עט התרמית, הסוגדים לאלילי נכר, מציאותם מעידה על חולשתם ועל מחלתם: ויתור עצמי ונסיגה מדרך הגשמת המטרה והערך. הווה אומר, ירידה מוסרית וערכית חמורה שתוצאתה האחת המוכרחת היא לוחמת גסיסה עיקשת נגד עליונות הערך בפרט ומציאותו בכלל.
במציאותם מעידים הם על איבוד דעתם וערכם. זרעו קישקושים, יאכלו באושים. כל שאיפתם פיצול ואבדון. אכן, רקב לבית ישראל. הם המה נביאי השקר הסהרורים אשר קשרו קשר במטרה להדביר ולמחות שם ישראל ולנסות למנוע התגשמות רוחו הפועל. וכל זאת, לפי שביום ההגשמה ההוא, כרות יכרתון, לבית ישראל לא יבואו, שמם בספר לא יכתב ולא יהא למו זכר.
הנה כי כן, לפי שכוונת ישראל ומטרתו טהורות הן ודבר פועלו אמת, גם דרכו צודקת, אמינה ומוסרית. בחוסן רוח ועוז נפש יעמוד בפני כל ניסיון לאיים על מהות ומשמעות הווייתו הערכית ועל זהותו לאבדה, אבדון אליו שאפו ועודם שואפים לפתותו ולמושכו אליו שלוחי שטן הפירוד והמשטמה, הצפעונים הארסיים והעכשובים השחורים בני הבלי-יעל והעוולה שהופיעו ועודם מופיעים מולו בליל הסיוטים הנוצרי-אלילי-סוציאליסטי-פאשיסטי-נאצי-ניהיליסטי-מודרניסטי שעבר עליו בפזורת הגלות ושאך עתה, עם שיבתו לביתו, הוא מתעורר ממנו לאיטו.
בית חדש, משמע יקיצה, תחיה, טל בוקר ואור שמש זך, אור יצירה חדשה השופע לארץ ממעל. אולם על-מנת לבנות בית חדש יש להרוס תחילה ולהדביר מן הרוח הישראלי לצורות הופעותיו את כל ספיחי אלילי הנכר השטניים שבסופו של דבר לא היו מעולם אלא כחלום בלהות בן חלוף. ובכן, דרושה התעוררות: עורי עורי לבשי עוז, זרוע ה'.
ג
מני קדם ידענו כי בנשמתנו חי לנצח האני האחד. או אז, עם בוא האביב ושירת החרות, החילונו לפעול ממש לאיחוד נפשנו שהתפזרה מאי-פה לאי-שם, לשוב אל דרך הרוח, שביל חלב הזהב הנשמתי המוליך ביתה, לשוב ולהתכנס בבית, להיוועד פנים אל פנים ולהיות אני אחד, עם אחד בארץ, ובהכרח גם לבטא אני אחד זה בשמו המוכן לו והמפורש דיו.
בבית, אנו ניצבים זה מול זה פנים אל פנים וחשים את עוצמת נצח ציון המפעמת בכל. דמנו הזורם לתפארת בנפתולי עורקינו בא לנו בהתעצמות והתעדנות של אלף דור. קדושה עוטה ממעל בעצם שמי תכלת טהורים וארץ בית חיינו תחת רגלינו כמעשה לבנת הספיר. בתחילתו ובסופו של דבר, אנו מצווים לחשוב מחשבה אחת, היא המחשבה שאך חושבה נחשב. חגיגת קודש. והזקנים אוכלים ושותים.
הנביא עמוס שח לנו סוד כי מאז ומתמיד רדפו השקרנים את דוברי האמת וביקשו להרגם בחרב. מיד בא ישעיהו ומוסיף כי כגובה שמים מארץ, כן גבהו דרכי צור ישראל ומחשבותיו מדרכיהם וממחשבותיהם. האם דבר צור ישראל ופועלו מובן? שמא ברורה זהותו? מהותו? והגידו נא, מי יערכה לו? כנסת ישראל ניצבת במרום הנצח, צופה לישועה ומבררת כל. תחת כנפיה חוסים החברים. פילוסוף תמוה בוהה בחלל הנצח ושולח לאי-שם מבט מתמהמה של אין-קץ ערגון וגעגועים. מלחין גדול ונועז נועץ מבט זועם בהתהוות המתמדת, במשך המתעצם, ועם זאת מבין ועקבי, נחוש והחלטי: אם אין ברירה, ממשיכים קדימה, תמיד קדימה. גדול ההוגים מבקש לבלום קמעא עם שהוא חותך בבשר החי ומעלה לדיון סוגיות שאין קשות מהן, במטרה לגשש ולבדוק גם כיוונים אחרים. אולם עם זאת הוא מלמד ומעודד: היעשה למה שהנך, כי הנה את דרכך אלי ניצחון אתה עושה, אוהב צור ישראל ופועלו הנצחי. ומעל כולם, באיתן הקודש ממש, במקום הגבוה והפנימי ביותר של כנסת ישראל העולמית, ניצבים הגדולים בכהנים אשר לוטשים במחשבת לשון בינה לתפארת ומבררים אחת ולתמיד את חוק סגנון הגאון: ההוויה בפועל, המציאות הנישמתית הלאומית-עולמית האחת היא אב הסגנון של האני האחד.
בארץ החיים, עוצמת הזיווג של דין וחסד מולידה מחדש את רחמי הנצח מחדרי לב צור ישראל ופועלו: חנותי את אשר אחון וריחמתי את אשר ארחם. נשמה אחת, רוח אחד, נפש מלאה ושלמה. בנחלתו, בארץ ישראל אשר עיניו דורשות אותה תמיד, מראשית ועד אחרית, ממש-ממש בתוך עמו הנבחר, במציאות הווייתו בפועל, בחייו, בביטחון ובשלום שוכן ופועל גואל ישראל כאני אחד וכגוי אחד בארץ. ברוך הוא וברוך שם
כבוד מלכותו לעולם ועד.
ד
ואין שלום לרשעים. שאלו נא את דוד המלך השואל לשלום המלחמה ויאמר לכם כי אין שלום אלא ניצחון וביטחון. אין ניצחון ואין ביטחון כי אם אמת אמונה. שלום, משמע שם ערך אמת עליון. אין שלום לשקרנים. יתר על כן, היעלמותם של הללו בתהום הנשייה לדראון עולם, זהו תנאי הכרחי לשלום אמת פנימי וחיצוני כאחת, שלום אמין ובר-קיימא: פליטת הערב-רב אל מחוץ לבית ולבסוף מט לעמלק, זהו דין הנצח הנובע מבינת רחמיו.
בבית, ברוך שם כבוד יוצר ישראל, בחלקת אדמתנו אשר ברשותנו, האני האחד נוצק כדת וכדין לאני אחד באמת ובתמים. אומנם אחד, אך כולל כל. זו האמת הניצחת אשר ניתן להיווכח בה כל עת שהוא נמצא בביתו. בבית, וודאי ובוודאי שאין הוא אפס כפי מה שמדמים להציגו עובדי אלילי השקר בדמיונם החולני ובתעלולי שיגיונותיהם. אכן, אותם אלה שכל מהותם אפסית ורופסת ועל כן טועים הם בצור ישראל, עוצמתו, חיוניותו ופועלו, ומציירים בתעתועי כזביהם את הכולל כל כאפסי.
אולם כאמור, לא אלמן ישראל. אף אין הוא איזה פסל בודהה הודי ולו גם קשה הדבר לבינת אותם תרנגולי הודו אדומי דגל וכרבולת, המפזזים בלא הפסק סביב דוכן חמור החומרנות החלוד, שוקעים בשוקת המודרניסטית העכורה, מעלת הירוקת והצחנה, ומקרקרים תמיד אדר-דרר-דרר, עת מסכה ותחפושת. ובלא תחפושת, אכן אלה אותם כלבלבים אשר צורחים, לנוכח שירת שיירת שארית ישראל העוברת ועושה דרכה לבנין נצח, צווחים ונובחים,
שלום עכשיו, שלום היום, הבל הב-הב, כתמול שלשום. ואין שלום לרשעים.
ה
בארץ בית החיים, תכלת רקיע בוהקת בעצם שמים טהורים. זו המציאות הנישמתית-הווייתית הפנימית העמוקה ביותר. ראשנו נישא מעל ענני הזמנים ותהום התולדה. אנו נצחיים. השמים מכון נשמתנו והארץ הדום רגלינו, משכן רוחנו.
בבית, האני אחד לא רק בנשמה כי אם גם ברוח. העם, כמו גם האדם, אינו אלא רוחו. בכן, בדין ובחסד האני האחד נושק בבית ברחמיו לאני אחד. חידה: מי הוא אני זה ומה הוא? שמא תולעת? לבטח לא איש...
