העבודה - פרס ורבין החריבוה

מפלגת העבודה בשיא תפארתה ופריחתה לא הייתה נדבקת לרעיון אוסלו גם לאחר שכשל. מפלגת העבודה בשיא תפארתה ופריחתה לא הייתה מתנגדת לחוק הלאום. מפלגת העבודה בשיא תפארתה ופריחתה הייתה מתביישת לשתף פעולה בעצרת אחת עם איימן עודה. מפלגת העבודה בשיא תפארתה ופריחתה לא הייתה מתביישת להסביר לרותם סלע שהערבים הם אזרחים לגיטימיים, אך המפלגה הערבית הספציפית שמייצגת אותם אינה לגיטימית (ישנם ערבים רבים שגם חושבים כך ומצביעים למפלגות אחרות). מפלגת העבודה בשיא תפארתה ופריחתה הייתה חוששת בעצמה מהערבים הנוהרים בהמונם לקלפיות ולא הייתה משתמשת באמירה הזו ככלי לניגוח ביריבם הפוליטי. מפלגת העבודה בשיא תפארתה ופריחתה הייתה שומרת על כבודה העצמי ולא ממליכה בראשה מנהיג שדעותיו אינן מוכרות, המגיע משורות הימין (אבי גבאי), רק בגלל מחשבה מטופשת שאולי הוא יביא להם את השלטון. מפלגת העבודה בשיא תפארתה ופריחתה הייתה שומרת על כבודה ולא הייתה מעלה בדעתה את האפשרות לחבור שוב לאהוד ברק שצימק ופיצל אותה כשערק ממנה ביחד עם ח"כים נוספים כדי להצטרף לממשלת נתניהו תמורת כיבודים. מפלגת העבודה בשיא תפארתה ופריחתה הייתה מגבה את מירי רגב שהגדילה את תקציב התרבות ודרשה תקצוב גם לאמנים המבטאים סגנונות אחרים, ובייחוד, היא הייתה מגבה אותה לאחר שדרשה את המובן מאליו שמי שרוצה לצאת נגד המדינה שיעשה זאת מכספו ולא מכספי המדינה. מפלגת העבודה בשיא תפארתה ופריחתה הייתה תומכת בתושבי דרום תל אביב ומביעה עמדה ברורה נגד המסתננים ולא הייתה מתביישת לבקר את בג"ץ שמונע את הטיפול בהם. מפלגת העבודה בימיה הטובים גם הייתה יוצאת נגד הארגונים המשחירים את פניה של המדינה הקוראים להחרימה, ונגד הסכם הגרעין של אובמה. מפלגת העבודה השואפת לחזור להנהגת המדינה חייבת להיות ערכית ולא ליהנות מהצד מכל חבטה בנתניהו רק בגלל השנאה אליו ומותר לראשיה גם לשבח אותו מידי פעם על הישגיו הדיפלומטיים. זו לא בושה. זו יריבות הוגנת! גם נתניהו ידע להגיד מדי פעם מילה טובה על אולמרט ולגבות אותו בעניינים צבאיים למרות היריבות הפוליטית שהייתה ביניהם. על מפלגת העבודה לבקר את נתניהו ביושר רק היכן שצריך ולא להתבייש לבקר את אלו שהרחיקו לכת ויוצאים נגדו ונגד משפחתו גם היכן שלא צריך, מתוך תפיסה מטופשת שריבוי התקפות יועיל להם. ראשי מפלגת העבודה צריכים לשנות את קו החשיבה שלהם מהקצה לקצה ולקחת אחריות על הטעויות שלהם ולהראות קצת יותר פטריוטיות לעם שאותו הם רוצים לייצג, כי במצבה הנוכחי גם אם בן-גוריון יקום לתחייה הוא לא יצליח להציל אותה ורוב הסיכויים שהוא היה מעדיף את הליכוד עליה על כחול לבן שחוזרת על טעויות דומות.

פרס ורבין החריבו את מפלגת העבודה ולא גבאי

במפלגת העבודה נזכרים בערגה בפרס וברבין מנהיגיה הדגולים מבלי להבין שדווקא הם היו אלו שריסקו אותה. אהוד ברק פורר את המפלגה סופית לאחר שהציע למסור כמעט את הכל והוביל לאינתיפאדה שניה, אך עיקר האשמה היא על מי שהחל בהריסה. אבי גבאי לעומת זאת לא כשל יותר מהאחרים. הוא רק עבר שם במקרה בזמן הכי פחות מתאים (ההסבר לכך בהמשך). עד לאוסלו, הרעיון של "שטחים תמורת שלום" היה מעניין ומאתגר ואני בעצמי תמכתי בו, אך לאחר שכל הניסיונות לתת אמון באויבנו כשלו, היו צריכים ראשי העבודה לוותר על האגו, להודות בטעות ולחשב מסלול מחדש ולנסות להחזיר את המפלגה לימי הזוהר שלה לפני תקופת רבין ופרס (גולדה מאיר ודאי לא הייתה מזדהה עם מפלגת העבודה של היום). מפלגת העבודה אינה יכולה לחלום על השלטון בזמן הקרוב כי גם אם היא בחרה להעמיד בראשה מועמד מהימין כמו אבי גבאי ולקדם אישיות ביטחונית כמו טל רוסו, קו החשיבה שלה לא באמת השתנה, בייחוד כשבמפלגה עדיין קיימים פעילים רבים הלהוטים לחזור לימי אוסלו ובייחוד כשהתמונות של רבין ופרס תלויות בלשכותיהם במקום תמונותיהם של גדולי מנהיגיהם האחרים שבניגוד לרבין ופרס, העבירו את מפלגתם לבאים אחריהם במצב טוב ושמור (למרות שגם מנהיגיהם האחרים חתומים על שערוריות בלתי נסלחות כמו הפנקס האדום וחטיפת ילדי תימן). לראשי העבודה מצנע, פרץ, יחימוביץ, הרצוג וגבאי לא היה סיכוי להזיז משהו כי הם נכנסו לכתחילה להנהגת מותג כושל ללא היכולת וכנראה שגם ללא הרצון לשנות אותו מהקצה לקצה, ואם אבי גבאי שילם את המחיר הכבד ביותר זה היה רק בגלל חוסר המזל שלו לעמוד מול "כחול לבן" ששתתה לו מנדטים ובגלל חוסר המזל שלו לרוץ בראש העבודה לאחר שהמותג המרוסק שלה התיישן ונהרס. הקודמים לו עוד זכו מעט להילה של מפלגת העבודה ההיסטורית שעוד לא הספיקה לדעוך לגמרי.

שיקום ראשוני

מפלגת העבודה חייבת לשלוח את הקיצונים שלה למפלגת מרצ כי שם מקומם ושאר חבריה חייבים לעבור שינוי תודעתי עמוק ולהציב אלטרנטיבות אחרות ולא לדבוק בעקשנות במודל שלהם שכשל. לא יהיה להם קל לשכנע את הציבור שהם הפנימו את טעויותיהם בייחוד כי הציבור אינו טיפש ובייחוד כי שקרים חמורים אינם דבר נדיר בפוליטיקה ובייחוד כי ברור שאם הכוח ישוב אליהם, הם ירוצו אחוזי אמוק בזרועות פתוחות לכיוונו של אבו מאזן כדי להספיק להרוס את המדינה כמה שיותר לפני שהימין ייבחר מחדש ויעצור להם שוב את החגיגה. אם הם בכל זאת דבקים בדרכם הנוכחית, עליהם לקחת אחריות על בחירתם השגויה ולא לדרוש אותה רק מהעומד בראשם ולהחליף אותו ואת הבאים אחריו כמו גרביים.