זה שטראמפ עסוק בעיקר בעצמו ואיננו אחד מאלה שהיו בקדמת התור בעת שהאל חילק את התבונה לאנשים - זה איננו חדש. זה שחבורת השוטים העומדת בראש מדינת ישראל מזה עשור, כמו גם רבים מאזרחי המדינה, שוגים באהדה בלתי-מוסברת לטראמפ - גם בכך אין חדש. אולי משום-כך מתייחסים כאן - שלא כמו בארצות ערב, למשל - לאירוע המתרחש כעת חיה בבחריין כבשורה כאשר אין בו בעצם ולא כלום.
אין בו ולא כלום לא מבחינת יכולתו - ויכולתה של מה שקרוי "תוכנית המאה" - לייצר איזו תקווה שהיא או פתרון כלשהו לסכסוך הישראלי-פלשתיני; גם לא מבחינת יכולתו של האירוע לשמש כזרז לאיסוף כסף כלשהו שיופנה להשקעות כלשהן, אפילו היו הפלשתינים באים אליו.
אחרי הכל, מדובר באירוע שההכנות אליו היו במקרה הטוב חובבניות ובמקרה הגרוע יותר - אירוע שמראש הוכן כמחזה של אחיזת עיניים. והדבר ניכר היטב במסמך שהכינו קושניר וחבריו שמפגין לא רק בורות ואי-הבנה של המציאות המזרח-תיכונית, אלא גם עצלנות הניכרת מכך שהמסמך ומחבריו התעלמו ולא טרחו לבחון מסמכים קודמים ורציניים שהוכנו על-ידי ארגונים שחקרו ברצינות את התהליכים ואת המציאות האזורית. עוד לפני בחינת הסיכוי לשכנע תנועה לאומית - והפלשתינים ואש"ף הם בחלט תנועה לאומית, בין אם אוהבים זאת ובין שלא - להסכים לוותר על שאיפות להגדרה עצמית ולקוממיות לאומית תמורת חופן דולרים, עצם התוכנית מלמדת עד-כמה הממשל האמריקני הנוכחי רדוד יותר מכל ממשל קודם ונטול כל עניין אמיתי בפתרון הבעיות במזרח-התיכון. כך, למשל, אין במסמך ולו רמז של התייחסות לסוגיות כמו חלוקת המים וסוגיות הניקוז באזור, לשאלת הכלכלה הפלשתינית ומידת הצורך במטבע לאומי ובנק מרכזי ליישות הפלשתינית; לשוק העבודה הפלשתיני ולההבדלים הכלכליים והתרבותיים בין הגדה ורצועת עזה; לשאלת הפליטים ושאלת הגירה ממחנות פליטים בארצות ערהב אל שטחי היישות הפלשתינית; אל הסוגיות הביטחוניות של ישראל; אל שאלת המכס והיחסים הכלכליים בין ישראל והיישות הפלשתינית ועוד ועוד.
גם אגדת 50 מיליארד הדולר שלכאורה יקבלו הפלשתינים כהשקעות בכלכלתם איננה מחזיקה מים - אולי אפילו לא אוויר. לאחר ניכוי הסכומים שכבר מועברים לרשות הפלשתינית במסגרות שונות של סיוע, ולאחר ניכוי סכומים שמראש מיועדים להשקעות במדינות ערביות אחרות, מדובר במקרה הטוב בסכום צנוע של אולי 400 מיליון דולר לשנה שגם הוא לא יהיה השקעה אלא הלוואה שאפילו התנאים בה היא תינתן מבחינת ריבית ומשטר החזרים אינם ברורים. ה"כאילו"-חלום של הפיכת עזה לסינגפור וראמאללה לסיאול אינו אלא מילים ריקות.
והנה, שרי הליכוד יוצאים מגדרם לפאר ולקלס ולשבח את התוכנית ומלאים טענות כרימון אל הפלשתינים שכל מה שהם שואלים הוא האם הישראלים היו מוותרים על הכרת העצמאות כנגד הבטחה ערטילאית - ואפילו אמיתית - של מענק של חצי מיליאד, או אפילו מיליארד דולר. האם שרי הליכוד זורים חול בעיני הבריות? האם הם סתם שוטים?
אם יש מקרה אחד בו אי-אפשר לומר על הפלשתינים שהן שוב מחמיצים הזדמנות להחמיץ הזדמנות, זה המקרה. והנה, דווקא כאן יוצאים כל שרי הליכוד במקהלה מתוזמנת היטב ומייללים ומכריזים אל-מול כל מיקרופון פתוח איך הממשל האמריקני דואג כל כך לפלשתינים ואילו הם, כדרכם, הם כפויי טובה משום שאינם מוכנים למכור את עקרונותיהם - שוב, גם אם איננו אוהבים עקרונות אלה - כנגד חופן דולרים שאפילו הוא איננו צרור בצרור כלשהו.
בהזדמנות חגיגית זאת ממשיכה ישראל הרשמית לשבח את מה שהיא רואה בחוכמה מדינית מזהירה של טראמפ וממשלו באופן שהוא מתייחס אל אירן. בישראל לא נשמעה מילת ביקרות אחת נוכח הפגנת החולשה של טראמפ עת שהניח לאירנים להפיל כלי מלחמה אמריקני בלא כל תגובה. גם לא נאמר דבר על-כך שטראמפ מראה - בהתנהגותו כלפי אירן - אותה טיפשות שהראה ביחסו ל
קוריאה הצפונית.
טראמפ - ואולי גם מנהיגי ישראל איתו - לא מבין שהמצב שאליו הובלה אירן הוא כזה שהיא חייבת לנענע את העריסה ולגרום להפרת הסטטוס-קוו שבו היא רק סובלת. במידה מסוימת התנהגותה של אירן מזכירה את התנהגותו של סאדאת ערב מלחמת יום-כיפור. אל-מול מצוקה מצרית של כמעט-רעב ועליית מחירי מוצרי מזון בסיסיים וסירוב מצד כל העולם לתת לו מענקים, ישראל הייתה בטוחה שזה לחלוטין בלתי-רציונאלי - לצאת למלחמה כנגדה עת שיש לה את העומק האסטרטגי של כל מרחבי סיני. אבל סאדאת ידע - ואף אמר זאת - שיכולתה של מצרים לצאת מהמצב הרע בו הייתה מצוייה תלוייה רק בדבר אחד: בכך שיטלטל ויזעזע את הסטטוס-קוו. ואכן, יומיים לאחר שפתח במלחמת יום-כיפור, נחת על שולחנו שיק סעודי על-סך חצי מיליארד דולרה ואת יתר תוצאות המלחמה ראינו לאחר-מכן, לא רק בהחזרת סיני למצרים אלא בהפיכתה של מצרים למדינה הנתמכת על-ידי ארה"ב, מה שלא היה קודם למלחמה הזאת.
כמו מצרים אז וקוריאה הצפונית עכשיו, אירן נמצאת במצב דומה. וכך גם הפלשתינים: לכולם אין, לתחושתם, מה להפסיד ולכן אן להם סיבה להיות רציונלים במונחים של המערב - או של ישראל. לכן האירנים, עם כל אי-אהבתם את הסנקציות שטראמפ שב ומטיל עליהם, לא ייכנעו ולא יפסיקו עם הפרובוקציות שלהם. לכן הפלשתינים לא ייכנעו וימשיכו לקרוא תגר על טראמפ וממשלו ועל ישראל. ולכן, גם, הסינים לא ייכנעו לתעריפים שטראמפ שו ומכריז עליהם ושמי שנפגע מהם בעיקר הוא מצביעיו.
המסקנה הבלתי-נמנעת היא פשוטה. מה שמנהיגה ארה"ב של טראמפ ומחרה-מחזיקה אחריה ישראל הוא בסך-הכל חגיגה של שוטים. מה שאפשר לקוות הוא רק שהתוצאות של ההתנהגות הזאת לא תתפוצץ לא לאמריקנים ולא לנו - בפנים.
