היו שנים שקונסולית ישראל בלוס אנג׳לס הזמינה אנשי דת, ראשי אוניברסיטאות, פוליטיקאים ומכובדים אחרים לארוחת ערב שכללה שייט במרינה. צוות הקונסוליה היה שם במלואו, והייתה הרגשה מיוחדת של אחווה. הביטחון היה, כמו תמיד, תפארת הנציגות, והמקום המה מאדם.
הצטופפו כל הקרואים ומילאו קומה שלמה של הספינה, ובין דברי מכובד למשנהו, הוגשה ארוחה וכלל לא הרגישו האורחים שהספינה עזבה חוף מבטחים, עשתה סיבוב וכבר הספיקה לחזור. לאחר ארוחת הערב, הוזמן הקהל לקומה אחרת של הספינה, למוזיקה וריקודים.
הארוע השנתי במרינה דל ריי המשיך עד שהוחלט להעבירו למסעדה לטינית מזרחית מדאון טאון לוס אנג׳לס, מקום שאיש לא מגיע אליו וודאי לא אחר רדת החשיכה, ואחרי פעם פעמיים, אבד ערך האירוע בעיני המכובדים שהיו מוזמנים והחלה נטישה המונית.
זכר השנים של ה"שייט" במרינה מעלה בי חיוך, במיוחד האפשרות להכיר אנשים חדשים הפועלים למען המדינה, כל אחד ואחת בתחומם, כמו גם הרגשת הצוות והבית של כלל העובדים בקונסוליה.
פרו
לערבו של היום הארוך ביותר בשנה הוזמנו לביקור בספינת אימון של הצי של פרו. זה הוא ביקורה הראשון של הספינה בנמל לוס אנג׳לס, והקהל הרחב הוזמן לבקר משך שלושה ימים ברציפות. לא היה צורך להזמין כרטיסים, לאשר הגעה או לשלם.
השקת הספינה הייתה בשנת 2016, יש עליה צוות של כ-250 קצינים וצוערים, והיא משמשת כספינת הדרכה כמו גם חשיפה של הצוות למדינות ותרבויות לאורך מסלול ההפלגה שלה. זו היא ספינת האימון השנייה בגודלה בעולם, לאחר רוסיה. אורכה של הספינה 115 מטרים ויש לה ארבעה תרנים.
ההתלהבות סחפה את כולנו - קבוצה שהשגריר פורטוגל, המשמש כקונסול הכללי של פרו בחוף המערבי בארה"ב, ואשתו הזמינו. ההזמנה (בדיוק כמו ההזמנות בעבר של הקונסוליה הישראלית) הייתה זוגית, והיה צריך לאשר כמו גם להביא תעודה מזהה. אישרנו לאדם האחראי, כמו גם לשגריר ולאשתו, לכל אחד בנפרד, כה ציפינו לאותו יום.
אלא שיום שישי הוא היום הגרוע ביותר לנסיעה בלוס אנג׳לס, ודאי כשכולם חוזרים מהעבודה וממהרים להתחיל את סוף השבוע. יצאנו לפיכך שעתיים מראש, בכדי להגיע בזמן. כשהגענו, כבר היה המון מוזמנים שחיכה, כולם לבושים במיטב בגדיהם במיוחד לכבוד קבלת הפנים הרשמית של הספינה ללוס אנג׳לס.
ארי היה מאושר. כל הדרך הוא דיבר על הספינה, השנייה בגודלה בעולם, וכשהתקרבנו אכן ראינו ספינת מלחמה מאוד מרשימה, כולה בצבעי אפור מתכתי. אלא שהשם לא תאם: USS IOWA היא לא ה-BAP Union! חיפשתי וחיפשתי, ואין! ה-USS IOWA היא אונית מלחמה אמריקנית, ואנו מחכים לקבל את פניה של ספינה מפרו.
אכן, הספינה על כל תרניה ואורכה המרשים "התחבאה" מאחורי ה-USS IOWA. כשגילינו אותה, היא נראתה צבעונית וחגיגית במיוחד עם תרניה והמפרשים המקופלים והדגלים שנתלו במקומם, ואני הרגשתי צורך מיוחד, חשק שהשתלט עלי, לטפס מעלה מעלה אל ראש אחד התרנים.
אך טרם עושים זאת, ניגשנו לקו המים לבחון את הספינה יותר מקרוב (וכמובן להצטלם). מיד רץ אלינו מישהו באזהרה חריפה: "חייבים אתם להתרחק מקו המים תכף ומיד, אין זה בטוח!" להתרחק? הלא אנחנו הפירטים העומדים להשתלט על האוניה, ודבר לא מפחיד אותנו, ודאי שלא קו המים והמזח. אנחנו פרטים אמיצים, ובראשנו פיטר פן, העומד לעוף שם למעלה, לראש התורן הגבוה מכולם ולצחק לעברנו: "א-הוי! ברוכים הבאים! הנכם מוזמנים להצטרף אלינו! ברוכים הבאים ליוניון!".
המלחים הלבושים בבגדים לבנים - אדומים נראו בדיוק כמו חבריו של פיטר פן, וכך נסחפנו מיד לעלות לאוניה. הצוות הבכיר כולו עמד שם וקיבל את פנינו, כל אחד לוחץ את יד הבאים. כך עברנו מלחיצת יד ללחיצת יד, עד ששחררו אותנו לנפשנו, לעלות לסיפון אחר. אך אבוי, לנו - הפירטים - זו לא הייתה בעיה. אך לעלמות החן שאתנו, כל אחת על עקבים גבוהים ובחצאיות, הייתה זו משימה לא קלה בכלל. הסולם היה כמעט אנכי, וטוב שבסופו חיכו לנו מטעמים כמו גם בר פתוח, שכן צריך היה לעודד את בנות זוגנו!.
המצחיק היה שניגשו אלי מספר פעמים וחשבו, בטעות, שאני אחד הדיפלומטים הישראלים. המבטא והמראה עושים את שלהם, כמו גם החליפה.
נציגים בכירים של הכנסיה המורמונית היו שם בייצוג מלא, כמו גם קונסולים כלליים מהסגל הדיפלומטי בלוס אנג׳לס המונה למעלה ממאה מדינות. סיפון אחד היה מלא, סיפון שני התמלא, אך הספינה כה ארוכה שאנו התקדמנו לסיפון נוסף. שם רצו אלינו מלחים והתנצלו, "כאן אסור", נא המשיכו לסיפון הבא, לחרטום הספינה.
נעצרנו לבדוק את המטבח, דרך חלון הזכוכית, וההמולה בו. זרם בלתי פוסק של יוצאים עם מגשים עמוסים כל טוב, כמו גם של אלו החוזרים עם כלים רקים ויוצאים מיד לדרכם מחדש, כשהם מצוידים במטעמים חדשים. אין ספק שההחלטה להשתלט על הספינה הייתה נכונה. עלמות חמד, אוכל בשפע, שתיה חריפה, רק מטמון זהב חסר היה לנו לרגע, להגיע לשלמות מוחלטת.
חדר ענק - כאילו הסוויטה של הקפטן או אולם תדרוכים - שימש לתצוגת מוצרים שונים מפרו. למה דומה הדבר? לֹתצוגה של משרד התיירות הישראלי או לביקור במוזאון המתאר ארץ אחרת, בה ניתן למצוא את אחד מפלאי עולם.
אצלנו אוהבים דוברים חשובים מאוד לשמוע את עצמם מדברים. אצל שגריר פרו הוא העדיף הרמת כוסית, ואכן - כמו במטה קסמים - הופיעו מגשים עם פיסקו (המשקה הלאומי האופייני לפרו) או ליקר קפה. המוזמנים שפרו היא ארצם-מכורתם העדיפו את הפיסקו, אך אנחנו, הזרים, התלבטנו, שכן שני המשקאות גם יחד נראו מפתים ביותר. כך ניתן היה להבדיל בין ה"מקומיים" לבין ה"זרים." לֹנו היו שתי כוסות, אחת בכל יד, כשאנו לא מתאפקים וטועמים לסרוגין, פעם מהמשקה הירקרק-לבנבן-חמצמץ מעט, ופעם מהמשקה המתוק שנראה כמו קפה משובח.
כל יד אוחזת במשקה, עינינו נשואות אל על, ציפינו לפיטר פן, או לפחות לקפטן קוק, שיופיעו, ואז יהיה הביקור מושלם. אך לא כך היה. לשגריר הייתה תוכנית שונה בתכלית. זיכרו - לא מדברים, נהנים! ארבעה זוגות, מלח ובת זוג, מלח ובת זוג, יצאו, וכל זוג הופיע בפנינו בריקוד אופייני לפרו. הופעה מושלמת, כאילו תחרות באולימפידה. והמופיעים כה נהנו ממלאכתם שלנו לא נותר אלא לתפוס את הלב המנתר מפנים החוצה.
חברותא, אוכל אופייני לפרו, משקאות לאומיים וריקודים של פרו - היום הגיע לקיצו, ואנחנו - אורחי הכבוד היהודים - מיהרנו לעזוב, טרם כניסת השבת. כמה טוב שהיה זה היום הארוך בשנה, כך שניתן היה להספיק ליהנות וגם לעזוב בזמן, ממש לא כמו סינדרלה עת השעון הכריז חצות בצלצול פעמון שתים עשרה פעמים.
חסר היה לי רק דבר אחד: בכל אירוע של הקונסוליה הישראלית, מקבל כל אורח סיכה של דגל ישראל ודגל ארה"ב, עם "תודה שבאת, מצפים לראותכם בקרוב בשנית." כאן לא קיבלנו סיכה, אך עזבנו בהרגשה עילאית של הזדמנות מיוחדת, של פיטר פן, הפירטים וקפטיין קוק שיצאו להם מספרי האגדות וההיסטוריה לקבל את פנינו יחד עם שגריר פרו ואשתו!
