השבוע החולף עמד בסימן מחאת העדה האתיופית על הריגת בן העדה ע"י שוטר, באירוע של התפרעות- רחוב בקריית-חיים (30.6.19). מזה זמן לא קצר חיה העדה בתחושות של נחיתות, הזנחה, דעות קדומות ומידה רבה של אפליה שמקורה בהתייחסות מזלזלת מצד הממסד ורוויית סטיגמות מצד הציבור הרחב. מסיבות שונות מקשרים בני העדה יחס זה לצבע עורם השחום, ועל-רקע מחול השדים של התקינות הפוליטית האוכל בנו בכל פה, רואים בקשר זה - בין אם הוא נכון ובין אם לאו - ביטוי לגזענות.
מזה שנים טוענים בני העדה ונציגיה כי התוצאה של היחסים המפלים הנ"ל, היא פעילות שיטור-יתר של משטרת ישראל כלפי בני העדה, ובמיוחד כלפי הנוער שלה. זאת חרף ההתקדמות וההתפתחות שמפגינים צעירים אלה בשנים האחרונות בכל תחומי החיים: לימודים, לרבות לימודים גבוהים, שירות בצבא, השתלבות באקדמיה, השתלבות בשוק העבודה ועוד. תחושה זו שואבת גם מנחיתות כלכלית של מרבית בני העדה בהשוואה לממוצע הישראלי, מדימוי שגוי לגבי מנהיגותה הדתית והאזרחית והנראות הטבעית שלהם בגלל צבע עורם והסטיגמה הקשורה למוצאם מסביבה תרבותית בעלת שונות גבוהה מזו המקובלת בישראל.
כאשר עדות בעלות שונות אתנית מהגרות למקומות חדשים ומבקשות להשתלב בחברה החדשה, הציפיות מהן מצד החברה החדשה הן של היטמעות. אף חברה אינה "מתנדבת" לקלוט בתוכן קבוצות בעלות שונות אתנית גבוהה, תוך ויתור מהותי על ערכיהן לטובת ה"עולים החדשים". עניין זה מוכר בישראל היטב, משום שהמדינה היא מדינה קולטת עליה במשך כל שנותיה, ועליות אלה באות מסביבות תרבותיות מגוונות ושונות במידה רבה זו מזו. כל גל עליה מביא את הקשיים שלו, ונדרשים 2 עד שלושה דורות "לשיוף" קונספטואלי ותרבותי של קבוצות חדשות לשם הטמעה ראשונית סבירה שלהן בחברה המקומית הוותיקה. העדה האתיופית אינה שונה בכך מיוצאי המזרח התיכון, מעולי רוסיה, מעולים המגיעים ממדינות המערב או מהקווקז וכו'.
ההיסטוריה של חילוץ יוצאי אתיופיה ממנה והעלאתם ארצה היא סיפור הרואי רצוף קשיים וקורבנות. השברים החברתיים בתוך העדה ובמשפחה האתיופית במסגרת תהליכי הקליטה בארץ, קשים, מורכבים ונוגעים בכל יסודות הקיום ואמונה של בני העדה. יותר מכל מכביד על המשפחה האתיופית היפוך התפקידים הפנימי בין הנוער לבוגרים ובין המשכילים לקייסים - המנהיגות הדתית ההיסטורית. כל אלה מתנקזים כמשקעים אצל הדור השני והשלישי, יליד הארץ, כגלי אפליה, נידוי, זלזול ודחיקה אל מחוץ לתחום הקונצנזוס הוותיק במדינה. כאשר מתלווה לכך אלימות מוסדית בדמות "שיטור-יתר", שביטויה העיקרי הוא הכאות, מעצרי שווא שרירותיים, ואצבע קלה יחסית על ההדק משל היו מחבלים, באות השנים האחרונות ומוכיחות שזהו ככל הנראה "קש ששובר את גב הגמל".
באירועים האחרונים כשלו כל הגורמים המעורבים, בזיהוי המהות ומשמעות האירוע, ובטיפול בו. מהירות ואיכות התגובה המשטרתית, התייחסות הממשלה וזרועות אכיפת החוק שלה, התקשורת שעסקה בליבוי יצרים במקום דחיפה לקידום מהלכים אופרטיביים בתחום חקירת המקרה וטיפול בבעיות היסוד וכמובן, גם העדה האתיופית עצמה.
נראה שהעדה למדה היטב ומהר את
סיסמת הסרק שבישראל מה שלא הולך בכוח, הולך ביותר כוח. תגובת העדה למקרה המצער בו נהרג סולומון טקה ז"ל, הפכה עד מהרה לרצף של הפגנות אלימות מלוות ונדליזם נגד רכוש ציבורי ופרטי, פגיעה באזרחים עוברי-אורח, ידוי אבנים על אנשי משטרה (כאשר ידוע לכולנו שאבנים הם נשק, ולא מעט ישראלים איבדו את חייהם בגלל זריקת אבנים), שריפת ניידת משטרה ומכוניות פרטיות, חסימת כבישים המשמשים מאות אלפי אזרחים לשעות ארוכות וחמור מכל: איום על חייו של השוטר שירה את הירייה שקטלה את סולומון ז"ל. אף שניתן להבין את הסיבות שהניעו את המשטרה "להכיל" התפרעויות אלה במשך שעות ארוכות, אינני מצדיק את השיקול שעמד בבסיסה. דרך האלימות היא מבוא ודוגמה לעדות וקבוצות-אינטרסים אחרות לפעול באותה דרך, ולו רק מטעמי עקרון "שוויון הזכויות" לכל. לכן, אין לקבל דרך זו בשום אופן.
את ההפגנות הובילו בני הדור הצעיר; טבעי ומובן. אבל האופן בו התנהלו, האיומים שהשמיעו, ההנחה השגויה שיצירת אנרכיה תוביל אותם לדרך המלך של השינוי המיוחל - פסולים בעיני מכל וכל.
השילוב בין השתוללות הדור הצעיר, לבין גישת "ההכלה" של המשטרה, הציב את המדינה על סף חדש של איום באנרכיה, סף שאין לקבלו בשום אופן ובשום נימוק. שום מדינה ובכלל זה ישראל, אינה יכולה לקיים חיים נורמליים בתנאי אנרכיה שהיא ההפך הגמור מנורמליות. אנרכיה היא הרס החברה והרס מוסדות המדינה; על-כן היא טאבו מוחלט. אלמנט מרכזי בטאבו זה הוא האיום על חייו של השוטר. איום זה הושמע לפי דיווחי התקשורת, עוד בטרם הסתיימה החקירה והובהרו פרטי המקרה עד תום. בעיסוק בחיי אדם, אין מקום לחלטורות, לא מצד המעורבים ישירות באירוע ולא מצד רשויות המדינה. מבחינה זו, פיקוד המשטרה, המשרד לביטחון הפנים ראש הממשלה והפרקליטות - כשלו כולם. אולם, גם בני העדה האתיופית שבחרו בנתיב של אלימות בוטה כשלו חרף טענותיהם הצודקות בסוגיות שונות. צריך לקוות שיפיקו לקח מהניסיון הלא מוצלח ובזכותו יבין הציבור וימחל להם.
הגיע הזמן לטרנספורמציה מחשבתית במספר תחומים הנוגעים לחיינו הציבוריים:
- הציבור הרחב אינו יכול להיות הגורם הנושא תמיד באחריות הטוטאלית לתסכולן של קבוצות מקופחות. קבוצות כאלה יש בארץ לעשרות אם לא למאות. שיבוש החיים הסדירים בכל פעם שקבוצה אחת או יותר בוחרת ל"התפרע" ברחובות, אינו בא בחשבון. זכות הדיבור אינה חשובה מהזכות להבטחת כבוד האדם וחירותו לחיות את חייו התקינים. הפגנה היא הבעת מחאה או ניסיון להפעלת לחץ על גורמי ממשל לפעול. עליה להיות שקולה, תחומה כהלכה, "מידתית" ורלוונטית למאבק; אסור שתהיה פתח ותקדים לאנרכיה.
- תפקיד המשטרה הוא להבטיח את הסדר הציבורי ולאכוף את החוק. עליה לנהוג באלה ביד קשה.
- הממשלה, כשמה, היא הגורם המנהל את כלל המדינה ולא חלקים "נבחרים ממנה". עליה לפקח על גורמי האכיפה ולהנחותם במעשיהם וגם במחדליהם ולשם כך העמיד הציבור לרשותה כוח אדם ואמצעים. תפקיד הממשלה הוא להנחות את גורמי הביצוע. עליה להקטין מראש את היקף וחומרת גורמי החיכוך המחוללים תגובות קיצוניות באמצעות תכנון החלטות יישום ומעקב ביצוע על החלטותיה.
העדה האתיופית תיטיב לעשות אם תערך להתמודדות דמוקרטית ארוכת טווח על מימוש דרישותיה ויעדיה. אלימות ואנרכיה רק יובילוה בדרך חתחתים חסרת תכלית, וישחקו את מעמדה הציבורי. דמוקרטיה, משמעה הבנה טובה יותר של דרכי מאבק יעילות, בהן אינך מפעיל נשק, אלא כלים אחרים; זה עיקר כוחה וערכה.
בארגון ההפגנות הוכיחה העדה כושר ניהול וארגון של פעולות בהיקפים נרחבים ובפיזור רחב. יכולות אלה יש לרתום בגישה פוזיטיבית למינוף שעת הכושר שנוצרה ערב הבחירות הקרובות. בתקופה כזו רוב האוזניים הפוליטיות והפרה-פוליטיות כרויות לקולות מהציבור. ניצול משקלה החיובי של המחאה האחרונה, יושג אם העדה תלמד לקחים אפקטיביים ממאבקים ציבוריים קודמים: התארגנות, בחירת מנהיגות מייצגת, הגדרת מטרות וסדרי-עדיפות, גיוס תמיכה פוליטית, והפעלת מומחי תקשורת חברתית לקידום רעיונותיה ומטרותיה. עליה לחתור ליצירת ברית פוליטית עם כוחות שיהיו מוכנים לשתף פעולה ולהתחייב בכתובים על מימוש הסיכומים אחרי הבחירות הקרובות. על בני העדה להבטיח, כקבוצה, תמיכה רחבה בקלפי למי שיציע להם ויתחייב לבצע את התוכנית המתאימה ביותר לצורכי העדה.
עצם ההליכה בדרך זו, תשדר לציבור הבנה והבטחה לנטוש את דרך האלימות והאנרכיה, ולהשתלב בה בדרך הדמוקרטית המקובלת במקומותינו. 