האמוג'י פרצו לחיינו לפני פחות מעשרים שנה, והיום קשה לדמיין תקשורת דיגיטלית כלשהי - מפייסבוק ועד וואטסאפ, אינסטגרם, וטוויטר - ללא שלל תמונות זעירות, צבעוניות ומשעשעות (לרוב). אכן, האמוג'י חביבים על רבים, והם מציפים את המכשירים הניידים שלנו: מצויים כיום קרוב ל-3,000 אמוג'י, והשכיח ביניהם הוא האמוג'י הבוכה מצחוק. בשנת 2015, למשל, אמוג'י זה זכה להיות מילת השנה של מילון אוקספורד המלומד, ולפי אתר emojitracker.com, מאז 2012 הוא הופיע כ-2.5 מיליארד פעמים! אמוג'י שכיחים אחרים נוספים הם הפנים המחייכות עם מעט זיעה, אמוג'י של לב (בצבעים שונים), אמוג'י מנשק, פרחים, ואמוג'י עם עיניי לבבות.
אולם מדוע האמוג'י נפוצים כל-כך? התשובה היא פשוטה: איורים קטנים אלה ממלאים פונקציות תקשורתיות בסיסיות וחיוניות עבור בני אדם. אומנם רבים המעיטו בחשיבותם, והם לא נלקחו ברצינות מבחינה מחקרית, אולם כיום מבינים כי אין דבר 'קל' במשמעויות שהאמוג'י שהם נושאים ומעצבים. עובדה שלפני כשש שנים, תססה הרשת במחאה באשר לגוון של האמוג'י של אנשים, ומאז כידוע, ניתן לבחור את הגוון המתאים (כהה או בהיר). קודם כל, אמוג'י מהווים שפה תקשורתית שימושית שאינה מילולית. ניתן להעביר בעזרתם בקלות רגשות ותחושות ללא שימוש במילים, ואף לתקשר עם אנשים מתרבויות שונות שאינם דוברים את שפתנו (אם כי המחקר מראה שגם בתקשורת עם אמוג'י מצויים הבדלים בין-תרבותיים משמעותיים). זהו הסבר טוב, אולם הוא אינו ממצה, ולבדו אינו מסביר את שכיחותן הגדולה של התמונות הזעירות.
בקורסים בבית הספר לתקשורת, אנו נוכחים כי לעתים קרובות מופיעים אמוג'י לצד טקסט מילולי, ולא לבדם כשפה חזותית עצמאית. זהו ההסבר השני, ולפיו משמשים האמוג'י לעתים קרובות כדי לפצות על היעדרם של סיגנלים לא מילוליים, כגון שינויים באינטונציה של הדיבור, הבעות פנים, שפת גוף, ועוד, שתמיד ליוו תקשורת מילולית בין אנשים. כך, האמוג'י משמשים כדי להבהיר ולדייק את משמעויות המילים הנאמרות. כדאי לזכור שכשאנו משתמשים בתקשורת מתווכת (תקשורת שאינה פנים-מול-פנים), אנו נותרים רק עם מילים, והאמוג'י חיוניים להבהרת המשמעות שלהן. לדוגמה, באחד השיעורים האחרונים, סטודנטית הביאה דוגמה לטקסט עם אמוג'י שמישהי כתבה בווטסאפ לזוג חברים שלה: "איזו מערכת יחסים מכבדת יש לכם [אמוג'י בוכה מצחוק]". אם לשפוט רק לפי הטקסט, הרי שהסטודנטית מפרגנת לבני הזוג. אולם למעשה הטון שלה ציני, והדברים הם ביקורת על התנהלות הזוגיות. כך אמוג'י משמשים לחזק או לרכך את הטקסט, להוסיף עליו, ולעתים אפילו להפוך את משמעותו לחלוטין.
הסבר שלישי ואחרון קשור בכך שלכל הפחות, מאז ציורי המערות הקדומים באירופה (מלפני 40,000 שנה), התקשורת האנושית כללה רכיב חזותי-אייקוני בולט. הכוונה לסימנים המזכירים מבחינה חזותית את מה שהוא מסמנים (בניגוד לתקשורת מילולית). מנקודת מבט זו, חוקרים מצביעים על חזרתו של הממד האייקוני לתקשורת אנושית, והשכיחות הגבוהה של השימוש באמוג'י אינה מהווה חידוש אלא תיקון תקשורתי!
לסיכום, יותר משמעידים האמוג'י על העדפה אנושית לתקשורת חזותית או מילולית, הם מעידים על כך שתקשורת זו הנה מורכבת ורב-ממדית (מלטימודלית), ובמיטבה משלבת מראות ומילים. בעתיד יהיה מעניין לצפות בהתפתחות השימוש באמוג'י, שמבשריה כבר בפתח: הכניסה המהירה של הסטיקרים - גדולים ובולטים יותר וללא אפשרות לשילובם בטקסט; הביטמוג'י - אמוג'י שהמשתמשים עצמם מייצרים (על בסיס תמונה); האנימוג'י - אימוג'י מונפשים; ואמוג'י אירגוניים ומסחריים - המשמשים לפרסום חברות מסחריות, והמעידים של מיסוד ומסחור של האמוג'י.
