פתיחה
דרך לרישיקש קרה דבר מוזר. מחסום הרכבת ירד לאיטו ממש לפני פרצופו של האוטובוס המקומי. האוטובוס נעצר והנהג כיבה מיד את המנוע. רגע לאחר העצירה הסופית, אפשר היה להבחין בתופעה מעניינת. היחידים שעומדים דום לפני מוט המחסום הן המכוניות והפרות. כל השאר מתעלמים ממנו בהפגנתיות.
הולכי הרגל עוקפים את המחסום מהצד. רוכבי האופניים, מקפצים מעליו. בעלי האופנועים מסיטים מעט את האופנוע לכיוון אחד ופשוט עוברים מתחתיו. הכלבים משוטטים להנאתם על המסילה. הקופים חוצים אותה בריצה. ורק הפרות והמכוניות נאלצות לחכות בסבלנות עד שהמחסום יפתח.
התאומים מתרוצצים בין חלונות האוטובוס המקומי מצד לצד. הם מתקשים להאמין למראה עיניהם. ערב רב של ריקשות, מכוניות ובהמות מצטופף לפני המחסום. קוף עולה על המוט ומטייל עליו מצד לצד. מרגע לרגע הרחוב הופך להיות יותר ויותר הומה, יותר צפוף ויותר צבעוני. ההודים מקבלים הכל בנחת. הם רק צופרים כאילו אין מחר. אין שוטר שיתן דוחות תנועה או מבוגר אחראי, שיאמר להמון מה אסור ומה מותר.
כללי בטיחות בהודו הם בגדר מותרות בלבד. איש לא יעצור אותך אם תחליט לסכן את נפשך אל מול רכבת המשא. חיי אדם לא נחשבים כאן מי יודע מה. הקפדה יתרה על נוהלי בטיחות, כמו במערב, עדיין לא הגיעה לכאן. ממילא, זמן מותו של האדם נקבע לפי הקרמה שלו והוא עוד ישוב אלינו בעתיד, בתור זבוב או אליל או אדם חדש.
בהודו המוות הוא חלק מהחיים. בכביש, זה בהחלט נראה כך. כל הנסיעה יש מן תחושה שעוד רגע תתרחש כאן תאונה קשה. וברגע האחרון, שום דבר לא קורה. כולם ממשיכים לשעוט בדרכם אל ה"כמעט תאונה" הבאה.
לפחות הם נוסעים לאט. לא בזהירות — אבל לאט. הם חותכים זה את זה בחופשיות, נדחקים, עוקפים בלי אבחנה. למסתכל מהצד הכביש ההודי נראה כמו שדה קרב. אולם, מה שנראה לנו כבלגן, הוא בעצם "בלגן מאורגן", שיש לו חוקים משלו.
במהלך הדרך הארוכה לרישיקש הבחינו הורֵי התאומים, ג'וני ומיטל, שיש בעצם סדר מסוים בבלגן. בכביש ההודי החזק שולט והגדול מנצח. משאית היא מלכת הכביש. גם אוטובוס הוא יצור מכובד. מכוניות פרטיות לא מחכות שיתנו להן זכות קדימה. והולכי רגל צריכים לדאוג לעצמם. אין כאן מעברי חציה וזכות קדימה לקטן. כולם נמצאים יחד על אותו הכביש, כולל פרות קדושות וחמורים לא קדושים בכלל. בדרך כלל אין מדרכה, קו הפרדה או תמרורי אזהרה.
ובכל זאת התנועה זורמת. כל הסוגים והמינים מצליחים לדוּר זה לצד זה על כביש אחד, צר ומשובש. הם פשוט עובדים כצוות ומשתפים פעולה. כל הזמן הם צופרים אחד לשני לאות אזהרה. נותנים אחד לשני לעקוף, גם אם הרכב שבא ממול כמעט דוהר לעבר הרכב העוקף. אחד מהם זז קצת ימינה. השני נוסע קצת יותר לאט. וכך מצליח עדר גדול של בני-תמותה לחיות בכפיפה אחת.
סוף-סוף עולה מוט המחסום. נהג האוטובוס מדליק את המנוע. הכרטיסן קם על רגליו. הסדרן, שעמד מחוץ לרכב בעת ההמתנה לרכבת, עולה על האוטובוס תוך כדי נסיעה. דלת הרכב פתוחה לרווחה במהלך כל הנסיעה. במקרים רבים, האוטובוס המקומי לא מצויד בדלתות בכלל. בשביל מה צריך דלת, אם היא כל הזמן פתוחה? במקרה שלנו, מדובר באוטובוס טיפה יותר "משוכלל". יש בו דלת אחת הצמודה לנהג ומשמשת רק אותו. ודלת נוספת, המיועדת לכניסת הנוסעים.
הסדרן עומד על המדרגות המובילות נוסעים פנימה. פלג גופו העליון נמצא מחוץ לרכב והוא מחזיק את המעקה רק ביד אחת. מיטל רוצה לצעוק לו שיזהר. לשים שלט "אין להוציא יד או רגל דרך החלון", כמו באוטובוסים הישנים של
אגד. אבל הוא בשלו. יודע את עבודתו. כל תחנה הוא יורד מהרכב. קורא לנוסעים ומראה להם לאן לעלות. לא נמאס לו לצעוק "רישיקש, רישיקש" מאה פעם רצוף. בינתיים הוא מוסר חבילות, מקבל קופסאות, נותן מעטפות, מקבל כספים ועונה לשאלות הנוסעים.
האוטובוס מתחיל להתמלא והסדרן מצופף את הנוסעים. מיטל וג'וני יושבים על מושב צר מאוד, המיועד בארץ לאדם אחד בלבד. סנטימטרים ספורים מפרידים בין רגליהם לבין הדלת הפתוחה. הסדרן מעמיד כמה נערים ברווח הצר שבין הזוג לבין הדלת. אל המושב בו יושבים התאומים הוא מצרף נוסע נוסף. אין להם על מה להתלונן. לפחות הם יושבים וכל ההודים עומדים. האוטובוס עמוס לעייפה. נערות בצמות מגולגלות ובגדי בית-ספר מקשקשות אחת עם השנייה. אנשים עולים עם חבילות. גברים, נשים וטף נצמדים אחד אל השני.
בארץ זה לא היה קורה. הנהג היה מחליט שאין מקום לנוסעים נוספים וממשיך בנסיעה. פה, הנהג לא מחליט שום דבר. הוא רק נוהג. הכרטיסן עובר בין הנוסעים ואוסף את הכספים. הסדרן מסדר את כל הסידורים הנדרשים. והנהג, ברוך השם, יש לו ג'ונגל שלם של אירועים להתמודד איתם בכביש. אם הוא היה צריך גם לאסוף כספים ולענות לשאלות הנוסעים, מי יודע מתי היו הישראלים מגיעים. אם בכלל היו מגיעים...
ג'וני, מיטל והתאומים בני השנים-עשר, פז והדר, נוסעים כבר קרוב לחמש-עשרה שעות. הנסיעה הייתה לא נוחה, בלשון המעטה, ונמשכה הרבה יותר זמן מהצפוי. אולם, המסע היה מרתק במיוחד. גם זו הודו. והם ספגו אותה כל יום מחדש.
איך הגיעה כל משפחת גולדמן לאוטובוס מקומי אחד, הנקרא פה "לוֹקָאל בָּאס"? שאלה טובה. אפילו מצויינת. התשובה לשאלה זו היא לא פשוטה. וגם לא קצרה.