ספר 'הרוקח', הלכות תשעה באב, סימן ש"י, חותם הלכות האבלות במשפט מן המקורות. "המתאבל על ירושלם זוכה ורואה בשמחתה שנאמר שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה". אני קורא בו עכשיו שירושלים בנויה, ואומר ללבי שניים: בזכות אבותיי ואבות אבותיי שהתאבלו על ירושלים בחורבנה, אני זוכה בשמם לראות בשמחתה. לולי התאבלו עליה, הייתה נשכחת חלילה, ולא הייתה שורדת עד שבו אליה ובנו אותה בניה.
ועוד אני אומר ללבי, תכלית כל אבל איננה לבכות על שהיה ואיננו עוד. התכלית היא לזכור כדי לקומם עיי הריסות, כדי לקיים תקוות לבניין עתיד. אבל שכולו שרוי בצער ובכי ותוגה ודאבה על העבר, מדכא בנפשו של אדם את כוחות התחייה שניטעו בו עם בואו לעולם. לולי שימור כוחות התחייה האלה גם בימי המצור שצר עלינו הייאוש, הייתה השואה מחסלת גם את שורדיה.
לציון האמת העמוקה הזאת, שלי מכל מקום, צריכים לבכות את החורבן גם עתה שאנו חיים את הבניין, כדי להעמיק אל תוך המודעות שלנו באבלנו בשעת שמחתנו, כי שמחתנו מוכיחה כי ידענו להתאבל מתוך אמונה כי יש בידינו תמיד כוחות הנפש להביא את הבניין ואת משוש התחייה.
