X
יומן ראשי
חדשות תחקירים
כתבות דעות
סיפורים חמים סקופים
מושגים ספרים
ערוצים
אקטואליה כלכלה ועסקים
משפט סדום ועמורה
משמר המשפט תיירות
בריאות פנאי
תקשורת עיתונות וברנז'ה
רכב / תחבורה לכל הערוצים
כללי
ספריה מקוונת מיוחדים ברשת
מגזינים וכתבי עת וידאו News1
פורמים משובים
שערים יציגים לוח אירועים
מינויים חדשים מוצרים חדשים
פנדורה / אנשים ואירועים
אתרים ברשת (עדכונים)
בלוגרים
בעלי טורים בלוגרים נוספים
רשימת כותבים הנקראים ביותר
מועדון + / תגיות
אישים פירמות
מוסדות מפלגות
מיוחדים
אירועי תקשורת אירועים ביטוחניים
אירועים בינלאומיים אירועים כלכליים
אירועים מדיניים אירועים משפטיים
אירועים פוליטיים אירועים פליליים
אסונות / פגעי טבע בחירות / מפלגות
יומנים אישיים כינוסים / ועדות
מבקר המדינה כל הפרשות
הרשמה למועדון VIP מנויים
הרשמה לניוזליטר
יצירת קשר עם News1
מערכת - New@News1.co.il
מנויים - Vip@News1.co.il
הנהלה - Yoav@News1.co.il
פרסום - Vip@News1.co.il
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ
X
יומן ראשי  /  ספרים
הלב מחסיר פעימות, והעיניים מתרוצצות על השידה הקטנה, הסטנדרטית, אין כלום, לבד מקופסת מונטנה כמעט מלאה, אבל במגירה העליונה הוא מוצא חפיסות ריקות של כדורי שינה
▪  ▪  ▪
ללא מילים [צילום: נועם מוסקוביץ, פלאש 90]

בלי תחושה מוקדמת, כמו בכל יום, קפץ אלון לבקר את אימא שלו, רות, כמעט בת 82, במבנה המפואר של הדיור המוגן בכניסה לרעננה. הוא החנה את המכונית מול הגינה הצבעונית, וציין לעצמו שגם את הפרחים מטפחים פה. לאחר שאמר שלום למאבטח בכניסה, טיפס במדרגות לקומה השלישית, וגילה שדלת החדר שלה נעולה, מה שלא נראה לו הגיוני, כי תמיד העדיפה להישאר בחדר, או לשבת במרפסת, לטפח את הרקפות שלה, ולהתבונן באנשים ברחוב, אלה שחושבים שיש להם לאן למהר. מאז השבץ שחטפה קצת לפני יום הולדת 80, היא לא מצליחה לדבר. צלולה לגמרי וזוכרת לא רע, אבל מסוגלת להגות רק כמה מילים פשוטות, ובעיקר לנאום בג'יבריש, עד שמפסיקים אותה בעדינות, ואז היא מבינה שהיא לא מובנת, ולא נותר לה אלא להדגים בייאוש בתנועות ידיים את מה שאפשר. אז מה יש לה לחפש מחוץ לחדר? שיחת נפש? אפילו להזמין קפה כמו שהיא אוהבת זה ממש מורכב.
את המפתח לא היה לו קשה לאתר בצרור, מראש סימן אותו בפלסטיק צהוב, הצבע האהוב עליה, שיזכיר לו איפה אימא בכל פעם שהוא שולף אותו. והנה הוא מסתובב במנעול, שנענה ברכות, ומוצא אותה ישנה שינה עמוקה. למרות שהתנוחה שלה אלכסונית מדי, אלון לא חושב שיש כאן משהו הראוי לתשומת לב. "אימא, אימא", טלטול קטן והיא תקום. אבל היא לא. נושמת כרגיל בפה פעור, שבדרך כלל מפיק נחירות עזות, ולא מגיבה. הפנים הקטנות, עם הגבות המצוירות והאף הדומיננטי-מדי, נראות שלוות לגמרי, והוא לוקח שני צעדים לאחור, ומתחיל לחפש תשובות מסביב.
הלב מחסיר פעימות, והעיניים מתרוצצות. על השידה הקטנה, הסטנדרטית, אין כלום, לבד מקופסת מונטנה כמעט מלאה, אבל במגירה העליונה הוא מוצא חפיסות ריקות של כדורי שינה. איך הספיקה, הממזרה, לאגור אותם? איך הצליחה בתנועות ידיים להביא את הצוות הרפואי להגדיל לה את המינון? איזה אישה! למרות שהודיעה בצורה נחרצת לכל אחד משלושת ילדיה, בסוף חגיגת יום ההולדת ה-80 הגרנדיוזית-משהו שהכינו לה, שזהו, שהיא לא רוצה לחיות יותר - הם התעלמו, ועכשיו - הנשימות שלה סדירות, אבל כמות החפיסות מסמנת שזה רק עניין של זמן, וכי צריך להציל אותה מייד, להזעיק את הצוות, לעשות שטיפת קיבה ומהר. מה מהר? מה עושים? עושים. העיקר לעשות. אנשים כמוהו, שרגילים תמיד לעשות - לא עוצרים. להציל את אימא ויהי מה.
אבל רגע, להציל ממה? גלי, אשתו, איפה היא עכשיו? בטח לא תענה לו עכשיו כי מגיע לו עונש על כך שמהבוקר לא החזיר לה טלפון. תמיד זה קורה לו, והיא - לפעמים מבליגה ולפעמים רותחת, ולרוב, כשהוא כבר נזכר - פשוט לא עונה. עכשיו היא חייבת להגיב לצלצולים הארוכים שלו. אמנון, אחיו, נמצא רחוק, במנהטן, עסוק בעניינים שלו ובשמירה קנאית על בן הזוג החתיך, ושוש, אחותו - היא בטח תגיד להעיר את אימא מייד. היא מהסוג האופטימי, שמאמין עד הסוף שמשהו חייב להשתנות לטובה. ובכלל, יש לה הרבה תלונות על איך שהוא מתייחס לאימא שלהם, במיוחד מאז שהתחתן. מסקנה: רק גלי תלך איתו עם הרעיון לתת לה להמשיך לישון. היחס שלה כלפי החיים ממילא לא משהו. לפני שנה שקעה בדיכאון לא ברור, לא כי רצתה למות אלא סתם כי הרגישה במבוי סתום, תחושת חידלון, למרות האהבה הגדולה של אלון, למרות ההצלחה העצומה שלה כצלמת בהארץ ואולי דווקא בגללה. גלי, גלי, רק שתענה.
כן, היא עונה: "חבל להעיר אותה, הנה, סופסוף הצליח לה לישון, ושלום על ישראל. חדל סבל. שלה, של כולנו". "לשתף את שוש? את אמנון?" הוא שואל, "לא", מציעה גלי. "תעלים את החפיסות הריקות, סגור את הדלת ותתחפף בשקט". אבל מייד היא מתחרטת, "רגע, שוש יכולה לעשות בעיות כשתספר לה, ואז יהיו סצנות. היא תכעס על זה שלא שיתפת אותה". מאז שהיו ילדים, נזכר אלון, למרות ששוש היא הבכורה - משהו קבוע אוכל אותה. תמיד היא בטוחה שמדלגים עליה. תמיד מקופחת. כולם חכמים, רק היא נחשבת קצת פחות. ומאז שאבא מת, אין מי שישמור עליה. הו אבא, הוא היה שלה. בכל הזדמנות, אם רק אפשרו לה, שמחה לספר על המבט החונן שלו שמלווה אותה, שאף פעם לא באמת כועס, ועל הריח המתוק של הטבק, המתערב בריח היציבות שנדף מהספרים ומהרהיטים החומים שבחדר העבודה, ועל טקס פיטום המקטרת שנעשה ברוב מחשבה וחשיבות, תוך הקפדה יקית על כל השלבים, עד הרגע הזה שבו עובר הפמפום בשלום, והוא שוב מתפנה ומפנה אל בתו האהובה את מלוא תשומת הלב. מאז שמת, היא מספרת למי שרק רוצה לשמוע, היא לבד נורא. אלון עם אימא ועם גלי - החכמים והמתנשאים, והיא, שלא נופלת מהם בכלום, ומתה להיפטר משימי, החבר הנוכחי שלה מאז שהתגרשה, צריכה לתמרן כדי לזכות בקצת חיבה והתחשבות.
"טוב", מחליט אלון, "שוש תעשה בעיות גם אם נגיד לה וגם אם לא. מי נשאר?" "אמנון", מציעה גלי, "פאקינג אמנון". "מה השעה אצלו עכשיו מעבר לאוקיאנוס?" מתעצבן אלון, "ולמי יש כוח להתחיל איתו דיון אם הוא כן חושב, לא חושב. אם הוא רוצה לחשוב, אז שלא יברח לצד השני של העולם. זה לא מקרה שהוא שם, נגיש רק כמה שבא לו. ולמה בכלל להתחשב בדעתו?" "והנה, עשינו סיבוב שלם", אומרת גלי, "והגענו בדיוק לאותו מקום. תחביא את החפיסות הריקות ותצא מהר ובשקט".
בעודם משוחחים, נתקף אלון ברעד בלתי נשלט. "הייתי משוכנע שאני מחושל מאז מלחמת יום כיפור", הוא ממלמל, "מהימים שהייתי טירון מושתן והטילו עליי לפנות גופות מהתאג"ד בביר גפגפה". "תירגע, אתה חייב להירגע", מנסה גלי. הוא מתיישב על המיטה, מסתכל על אימא ומנסה בכל הכוח להפסיק את הרעידות. ככל שעובר הזמן זה נעשה מטורף יותר. חבל שלא ניתר משם בספונטניות והסתלק. עכשיו מאוחר מדי. "הפנים שלה כל-כך שקטות וורדרדות, מלאות חיות. איך אני יכול להחליט לתת לה לישון אל מותה? קמטי הדאגה כמעט התיישרו, ואפשר לראות את החלומות. נכון, אני יודע שאני מגזים, אבל בואי, תחשבי רגע איזו החלטה זאת. אני לא יכול לתת לה למות", הוא אומר, והשיניים שלו נוקשות. "גם אם היא לא מדברת, היא מצליחה ליהנות מכל מיני דברים, מאוכל טוב, מיין. כשאנחנו יוצאים איתה למסעדות, אני נזכר איך הייתה בימים הטובים, ושמח שהיא איתנו. וגם, גלי, שיהיה לך ברור, אם אני מעיר אותה - נצטרך לקחת אותה הביתה. קצת שוש, קצת אנחנו. כמו שהיה לפני ששמנו. כלומר, השלכנו אותה למקום הזה".
"ושוב הגענו לנקודת ההתחלה", נאנחת גלי, "תנסה להירגע. נקישות השיניים נשמעות עכשיו חלש יותר. אני יודעת שזו לא חוכמה להגיד לך מכאן מה לעשות. אז קח חיבוק גדול מרחוק". בינתיים נעשה חשוך, ואלון לא זז. חסר לו שמישהו יעשה סיבוב במסגרת המשמרת לבדוק מה מצב הדיירים, ואז תהיה כאן סצנה גדולה כמו בסרט פשע. מקפיאה אותו המחשבה שהוא יואשם בהרעלת אמו האהובה. הוא, אלון תלפיות, ילד טוב כפר סבא, המקפיד להיות עורך-דין ישר-דרך בים של רמאים, ששונא לשמוע את הקולגות שלו צדים בדברי חלקות קליינטים תמימים ומיואשים, למרות שהם יודעים שאין סיכוי שיזכו, הוא קרימינל? הוא, שהציג את מועמדותו לתפקיד שופט, שכבר עכשיו מקפיד על מזג מעודן המתבקש מהתפקיד, ועל הימנעות מוחלטת מעבירות תחבורה?
הוא כבר מדמיין את הכותרות הראשיות בשחור ואדום, כמו שהם אוהבים שם בתקשורת. יופי של סיפור יהיה להם. אבל הוא לא יכול לזוז, אפילו לא להתמתח כדי להדליק את המנורה. הרעד מתחלף בקיפאון. הגוף שלו לא מציית. מזל שהאור של הנייד בוקע כמו מפנס, והוא מצליח לכוון אותו לעבר אימא, אולי היא שומעת את כל השיחה ורק עושה את עצמה? אולי. הוא שוב מקרב את הטלפון אל האוזן ומרגיש איך הלחי שלו כבר ממש בוערת, אבל גלי נשמעת ממש גרוע. והוא יודע שכמו שעון, זה הזמן שבו מתקרבים אליו בזחילה המראות הקבועים מהסיוט של הפירמידה: מסביב הכל שחור, אין אוויר, והוא לבד, נעול בקבר. חי לגמרי. מגיל עשר מבקרות אותו החרדות האלה, מאז שהראו להם באולם הספרייה בבית הספר סרט הוליוודי ישן, בצבעים דהויים, שבו מורה פרעה לארכיטקט שלו לבנות פירמידה שבה ייקבר יחד עם חייליו ועם נשותיו ועם כל רכושו. כולם צריכים למות יחד איתו כי הם שלו. הארכיטקט נתן את האות, ולאט-לאט תופסות האבנים את מקומן, זו על גבי זו, הולכות ומתגבהות, החול נערם בזרם קבוע, בלתי ניתן לעצירה, וחוסם את האוויר, והארכיטקט מחייך באושר אכזרי - הנה, זה עובד.
הנה, זה נסגר. אלון נחנק, הוא לא יכול לסבול את העניבה ששכח להסיר במכונית, ומסתבך עם הקשר, כמה בנאלי, עד שהוא מצליח להעיף אותה מעליו. החושך הולך ועוטף את האנשים ואת בעלי החיים שבפנים והם משותקים מפחד, אבל מקבלים עליהם את הדין. הם, החיים, נקברים עם פרעה המת, והוא כאן, עם אימא, שקטה לגמרי, נושמת, וכף היד הקטנה שלה - שתמיד גיחכו על כמה שהיא מיניאטורית - חמימה בידו. הוא ואימא יד ביד. הוא נזכר איך היה מקפץ סביב המיטה כשהייתה קמה משנת הצהריים, ומשחק תפקיד של רובוט מקולקל שנתקל בקירות ונופל על המיטה, ושניהם מתגלגלים מצחוק. רק שניהם והצחוקים הקבועים שלהם. עכשיו הוא יהרוג אותה? ביי? שלום? להתראות בקבר? "גלי, תגידי משהו. לא מגיע לי עוד קצת אימא? שיט, אני לא שומע אותך. הבטרייה. רק זה מה שחסר לי. אימא רוצה למות והבטרייה גם. הכי אידיוטי שיש. ששש... צעדים במסדרון. הנה, עכשיו ייכנסו ואני גמור. לא. המשיכו הלאה. גלי, גלי. אין. זאת לא גלי. זאת שיחה מנורית המזכירה. ברור שאני מסנן אותה. רק להתרכז. החלטה, אלון, אתה לבד. החלטה של גבר. נראה אותך. הנה הזדמנות להוכיח מי אתה, קודם כל לעצמך, וגם לנשים החזקות האלה, שמקיפות את החיים שלך מכל עבר.

מה עושים כשאימא מחליטה למות?
"מבט מפוכח על זיקנה, על מחיריה ועל הפער הנורא והאירוני שבין בגידת הגוף לנפש הערה" [עינת יקיר, סופרת ומנחת סדנאות כתיבה]
▪  ▪  ▪

בקיץ 2002, החם והמהביל, מושלכים בני משפחת תלפיות מכפר סבא לתוך מערבולת דרמטית. הם מתמודדים עם נחישותה של אימם החזקה והדומיננטית, ד"ר לאמנות, שקצה בחייה בגיל 82, לאחר שאיבדה את יכולות הדיבור, הקריאה והכתיבה כתוצאה משבץ מוחי.
המתת חסד אסורה לביצוע בארץ, והאם לוחצת. האפשרות היחידה היא לבצע את המעשה בשוויץ. בני המשפחה עוברים להתנהל בין מטלות היומיום לבין ההכנות לקראת קץ החיים של האם, שגופה לא נפגע ומוחה נותר צלול. האם יצליחו לסדוק את הביצורים הנפשיים שבהם הקיפה את עצמה, ולשכנע אותה לבחור בחיים?
בתוך גל של קנאה, מריבות והתחשבנויות על פצעי הילדות, בני המשפחה חייבים לקיים את ההבטחה שנתנו לאמם ולשמור על מסגרת משפחתית חמה ואוהבת. כיצד יעשו זאת? האם יצליחו לשרוד את האירוע המטלטל כמשפחה וכיחידים?
הרומן הראשון מאת הצלמת והעיתונאית חנה קלדרון נכתב בתנופה ונקרא בלהט. מקהלת הקולות הדוברים, הבהילות, החיוניות, הסלנג, ההומור השחור וזרם התודעה - כל אלו הופכים את הספר הזה לרומן משפחתי עשיר, מורכב, מקורי ועכשווי [הגר ינאי, עורכת הספר].
"כמו בסרטך "בעיני רוחן" שזכה בפסטיבל חיפה, גם בספר הזה את מצליחה להעיר את מה שנמצא מסביבנו ונראה שהוא חומק מן העין ... אני בטוחה שקוראות וקוראים ימצאו בו ענין רב" [חני קים, עיתונאית ופובליציסטית].
חנה קלדרון – הערות ביוגרפיות
חנה קלדרון ילידת תל אביב (1947), למדה קולנוע, טלוויזיה, תיאטרון והיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת תל אביב. הייתה כתבת צלמת ועורכת ב"חדשות" והארץ וכתבת ב"מוניטין". כדוקומנטריסטית יצרה את הסרט "בעיני רוחן" (ערוץ 8, 2000) שזכה בפרס ראשון בפסטיבל הסרטים הבי"ל בחיפה, ואת "נפש צ'רקסי הומייה" (ערוץ 10, 2005). עבדה כתסריטאית ב"שמיניות באוויר", "תוסס" ו"זאפ לראשון". 24 שנים לימדה כתיבה ועריכה עיתונאית ב"כותרת", המכללה למינהל, המכללה האקדמית נתניה, וקאמרה אובסקורה. למדה צילום בניו-יורק ובתל אביב. תערוכת צילומיה "מישירה מבט לשקיעה" (2017) הוזמנה והופקה על-ידי עיריית תל אביב. אימא של נמרוד. זהו ספרה הראשון.
[את הספר ניתן לרכוש דרך עמוד הפייסבוק]

כשנגמרו לה המילים, מאת: חנה קלדרון, עריכה: הגר ינאי, הוצאה עצמית, 333 עמודים, 78 שקל.
תאריך:  14/08/2019   |   עודכן:  14/08/2019
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
ברחבי הרשת / פרסומת
רשימות קודמות
ציפי לוין
ביום שישי בלילה אנחנו משנים את סדר הסיור כדי שכולם ישתתפו בארוחת שישי. החבר'ה שנמצאים בשטח ממתינים בדויד מחוץ למוצב
ציפי לוין
בהודו המוות הוא חלק מהחיים    בכביש, זה בהחלט נראה כך    כל הנסיעה יש מן תחושה שעוד רגע תתרחש כאן תאונה קשה
ציפי לוין
"צורם", צעק אהרון גדות לחברו מבעד לניסורן של הגיטרות ולשאגות הזמר, שחנק בידיו את עמוד המיקרופון, ולהלמות התופים חסרת המקצב, והוא מצליח להביע אישור בנגינת קולו
ציפי לוין
היה גשם נורא בזמן שחיכיתי לבן הזוג שלי    ידעתי שהוא רופא במקצועו - חששתי קצת מן המקצוע הבשרני הזה - ומכיוון שהיה ברור לי שיקרא את המפה האנטומית שלי באותה מהירות שקוראים תפריט, לא הערמתי קשיים בדרכו ולבשתי שמלת צמר דקה, אפורה ועכברית
ציפי לוין
לא רק שבפרוץ המרד חיו בגטו עשרות אלפי יהודים שלא השתייכו לכוחות הלוחמים, יהודים אלו אף היו נדבך חשוב במרד
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ New@News1.co.il