כיצד התחלת ליישם את הרעיון של הובלת שינוי עם חזרתך מהדוקטורט לאוניברסיטה?

טלשיר: "חזרתי מהדוקטורט לאוניברסיטה העברית ב-1998 לשנת פוסט דוקטורט שבסיומה קיבלתי תקן במחלקה למדעי המדינה. במשך חמש השנים הראשונות עמדתי בראש תוכנית MA לאנשי חינוך שרצו להוביל שינוי בתחום החינוך. הפרופסור דן אבנון יזם את הקמת מרכז גילה לחינוך אזרחי ודמוקרטיה, כאשר במסגרת התוכנית ביקשנו לתת למורי האזרחות בסיס בחקר הפוליטיקה. חינוך לאזרחות לא יושב על שום תחום דעת, ומי שמלמד אזרחות בתיכון הם מורים להיסטוריה או לספרות וכך עיגנו את לימודי האזרחות במדע המדינה. הרעיון היה לא לעבוד עם חוקרים באקדמיה אלא עם אנשי חינוך בשטח, לתת להם הכשרה מדעית בתחומי מדע המדינה והפוליטיקה עם מכוונות להובלת שינוי בתחום. בתום חמש שנים, במסגרת הממשק של הובלת שינוי בשטח, פתחתי מרכז להכשרת בכירים, פרויקט שלא היה כדוגמתו בארץ או בעולם. מקום שבו האקדמיה היא חלק מההבניה המקצועית של בעלי המשרות במשרדי הממשלה. מדובר בתוכנית לתואר שני בבית הספר למדיניות ציבורית בתוך המרכז שהקמתי".

מה הייתה החשיבות של מרכז הכשרת הבכירים שהקמת?

טלשיר: "זה היה פרויקט משותף שלי יחד עם נציבות שירות המדינה, ובכל שנה בחרנו 30 אנשי שירות מדינה שהגיעו ללמוד תואר שני במדיניות ציבורית. הרעיון שלי היה לקחת אנשים מומחים בתחומם - אנשי איכות הסביבה, או רווחה, אנשי שב"כ או ביטוח לאומי - ולתת להם את הכלים להסתכל על התחום שלהם כחלק ממדיניות ציבורית, כלים להובלה וליישום של שינוי. זה היה הלב של התוכנית שהובלתי בה שישה מחזורים, שכללו כ-200 איש שהיום הם בכירים במשרדי ממשלה. הם עברו שנתיים של תואר שני עם מרכיבים של תאוריה, שיח והובלת שינוי ועם היכולת לתת להם את הכלים לכתוב את תחום המחקר שלהם כמדיניות. "ברמה המעשית הם קיבלו כלים לתרגם זאת בסוגיות כגון איך לבנות קואליציות, כיצד לדעת לבחור את השותפים הנכונים, מתי הזמן הנכון להוביל שינוי ומתי הזמן הנכון לרתום אנשים אחרים. הרעיון של התוכנית הייחודית הזאת שלא היו כמותה קודם, היה הובלת שינוי מבני בליבה של הממשל, בניית קהילת מדיניות מקצועית ומחויבת לאינטרס הציבורי של ישראל ברמה גבוהה של הבנת תהליכי מדיניות, יישום וביצוע. אחד הדברים הדרמטיים בפוליטיקה הישראלית כיום, הוא המתח בין המשילות למקצוענות. המוטיבציה שלי הייתה לחזק את המקצוענות של הבכירים במשרדי הממשלה אל מול גישות שטוענות שהכל מצוי בנאמנות אישית לשרים. הרעיון הוא להגיד שאנשי שירות המדינה צריכים להיות אנשי מקצוע שיודעים כיצד להעמיד כלים מקצועיים לטובת שינוי. זה היה עיקר פועלי בחמש-עשרה שנים האחרונות".

הסבירי את החשיבות בשמירה על המקצוענות של משרדי הממשלה כפי שאת מגדירה זאת?

טלשיר: "אני מאתגרת את הדיכוטומיה הוובריאנית בין אנשי חזון לאנשי מעשה, וחושבת שצריך להסתכל על שירות המדינה - פקידים ושרים - כקהילת מדיניות. כלומר לא כעל 'מחליטים' ועל 'מבצעים', אלא להסתכל על הממשק ועל הובלת בניית מדיניות. הידע המקצועי חייב להיות בבסיס של הובלת השינויים שאתה מוביל, כאשר המדיניות של הדרג הפוליטי צריכה את הבנת התחום, ההיסטוריה שלו, ההיבטים ההשוואתיים של איך נראית המדיניות במדינות דמוקרטיות אחרות, ואילו האפשרויות ליישום מדיניות הן תפקידו של הדרג המקצועי. כאשר אנשי הדרג המקצועי הבכיר של משרד ממשלתי כזה או אחר, הם מינוי פוליטי של השר ולא בהכרח אנשי מקצוע, זהו פוטנציאל של הרס עמוק של מבני המקצוענות של משרדי הממשלה, וכתוצאה מכך מקעקעים את המקצוענות של שירות המדינה, התקשורת הציבורית וגם האקדמיה. זה פוגע בעתיד שלנו כמדינה מתקדמת, כי ברגע שזה מתחיל להיות פוליטי ולא מקצועי, הפגיעה במעמד הבינלאומי של ההשכלה הגבוהה בישראל היא אנושה. אנו מחויבים לשמור על המקצוענות של משרדי הממשלה בישראל וגם של העיתונאים והאקדמיה".

כיצד הממשק בין הדרג הפוליטי לדרג המקצועי מבטא אתוס אידיאולוגי?

טלשיר: "הממשק הוא בין המדיניות שהשר רוצה להוביל ובין מה אתה כאיש מקצוע במסגרת משחק של כללים דמוקרטיים יכול לעשות. הסיפור הגדול מבחינתנו היה של בניית אתוס מקצועני, כי התדמית על שירות המדינה היא שלילית והיא מתכתבת עם האתוס הניאו-ליברלי, אידיאולוגיה שאומרת שצריך לתת לשוק לעשות את שלו, ואז מי שנפגע הוא מי שאינו מצליח להתמודד לבד, קרי השכבות החלשות, הפריפריה. "במודל האוניברסלי של מדינת רווחה, שנפוץ כיום במדינות הסקנדינביות, יש בשורה. מדינת רווחה איננה נגד שוק חופשי, היא פשוט אומרת שיש שוק חופשי, אבל יש מקומות שבהם צריך להתערב, בעיקר במקומות של התשתית. העניין הזה נשחק מאוד תחת גלגלי הניאו ליברליזם, תפישה האומרת שאנחנו בשוק הגלובלי. כך השכבות החלשות נחלשות עוד יותר ומעמדות הביניים צריכים לשלם בעצמם לשירותים פרטיים, אף כי יש אינטרס קריטי למדינה להשביח את כוח האדם שלה, שכן בתנאים של שוק גלובלי רק השקעה בהשכלה של האזרחים היא ערובה להשתלבות בחברת הידע הבינלאומית, זה המנוע של הכלכלה הגלובלית".

תני דוגמה שמבטאת את שחיקת הרעיון של מדינת רווחה?

טלשיר: "הסטארט אפ ניישן שאנחנו כל כך מתגאים בו, לכמה אנשים מהכלכלה הישראלית יש באמת חלק בזה? 12-10 אחוזים? רק באמצעות מערכת חינוך ציבורית מדהימה שמאפשרת לקבוצות נכבדות באוכלוסייה להיות חלק ממנוע הצמיחה הכלכלי, החברתי, פוליטי והדמוקרטי. כלומר, מקצועות שקשורים בידע, שמצריכים השכלה גבוהה, ניתן לשנות את הסטטיסטיקה הזאת. כאשר בולמים כניסה של קבוצות חלשות לתוך האקדמיה, לא רק מחזקים את הריבוד החברתי אלא מעצימים אותו וקובעים את גורלן של קבוצות אדירות באוכלוסייה. המשחק היום בעולם, עיקרו הוא אילו מדינות מצליחות להביא את השיעור הגבוה ביותר של האוכלוסייה לתוך ההשכלה הגבוהה".

הנושא הזה מתחבר לספר שכתבה טלשיר ויצא לאור לא מכבר, 'מגדלור או מגדל שן', ודן בתפקיד של ההשכלה הגבוהה בכלל בחברה הפוסט תעשייתית, ואיך האקדמיה עברה פוליטיזציה בשיח הפוליטי של היום. הספר מבוסס על תוכנית שהובילה ופיתחה טלשיר לפי הזמנת נשיא האוניברסיטה העברית דאז, הפרופסור בן-ששון. לתוכנית קראה 'תוכנית הנשיא למובילות אקדמית', תוכנית אשר ביקשה לקחת את הדרג הניהולי הבכיר ביותר, כולם מדענים משכמם ומעלה, ולפענח את ההשכלה הגבוהה בעולם ובישראל הן כארגון והן כשחקן מאותגר חברתית ופוליטית. טלשיר קיבלה גיבוי מלא למיזם מצד הנהלת האוניברסיטה, ובמסגרת התוכנית לקחה את צמרת האוניברסיטה העברית מדרגת ראשי חוגים, עוזרי דיקנים, דיקנים, עוזרי רקטור ואנשים בכירים בתפקידי ניהול, כשהרעיון היה לתת להם לא רק כלים לניהול, אלא את ההבנה איך לבנות את המומחיות שלהם לתוך מדיניות של השכלה גבוהה בישראל תוך הכרת האתגרים.

ספרי על 'תוכנית הנשיא למובילות אקדמית'.

טלשיר: "במשך שלוש השנים האחרונות עבדתי עם ישראל כ"ץ, שעמו גם ערכתי את הספר, על תוכנית הנשיא. אחד הדברים המרתקים ביותר היה לראות שלפרופסורים בכירים פורצי דרך, מדענים מהשורה הראשונה של חזית המדע, לא הייתה שום הכשרה בהובלת מחלקות או פקולטות והידע של מה עליך לעשות כאשר אתה נכנס לתפקיד של דיקן או ראש חוג, או רקטור, פשוט לא קיים. כל אחד פשוט ממציא את התפקיד מחדש. אתה נשאב כל כך מהר לבעיות שנערמות על השולחן מבלי שיהיה לך רגע לחשוב מה התפקיד שלך בעמדת הניהול הבכירה בה אתה נמצא, מה האתגרים הגדולים של השכלה גבוהה בישראל. כלומר, לראות את התמונה הרחבה שמראה את היעדים לטווח ארוך ומה יש לעשות כדי להוביל אליהם. "האוניברסיטה העברית פורצת דרך בכך שהיא זיהתה שמעבר ליומיום של המשימות השוטפות שחייבים לבצע, צריך רגע לחשוב בגדול. ואכן, הרקטור ונשיא האוניברסיטה העברית כיום הובילו מהלך שמנסה להסתכל גם על התוכניות האסטרטגיות של כל מחלקה או פקולטה. זאת כחלק מהמודעות העצמית שהאקדמיה חייבת לאמץ, לראות איך היא יכולה גם להבין את המצב המורכב מאוד שלה".

באילו סוגיות מטפל הספר 'מגדלור או מגדל שן'?

טלשיר: "הספר שלנו מטפל בסוגיות של השכלה גבוהה בדמוקרטיה ובישראל בפרט, כולל מקומם של החרדים והערבים, היחס בין אוניברסיטאות ומכללות ועוד. הוא לא מתחמק, בין היתר, מניתוח של האקדמיה בישראל, שנתפשת כאיזו אליטה שמאלנית מנותקת, ולכן נעשים מאמצים גדולים לפרק את מה שהממשל רואה ככוח של האקדמיה. האקדמיה נתפשת כחלק מהאליטות התרבותיות והתקשורתיות, שכנגדה יש מאבק פוליטי קשה ביותר. נדמה לעיתים שבישראל יש ממש הסתה כנגד האוניברסיטאות שרואים בהן חלק מאליטה ישנה שמבקשת לשמר את כוחה. המגמה הזאת יושבת על רבדים עמוקים של השסע העדתי ושל המהפך. "בספר שכתב ארז תדמור, יושב-ראש 'אם תרצו' לשעבר והקמפיינר של נתניהו, נשאלת השאלה 'למה אנחנו מצביעים לימין ומקבלים שמאל'. הטענה היא שהאליטות שיושבות במעוזי משרדי הממשלה, האקדמיה, התרבות או התקשורת הן אליטות שמתנגדות לנבחרי הציבור ומובילות לסדר חברתי של מדינת רווחה ושל תפישות שהניאו ליברליזם והניאו שמרנות מתנגדות להן. אבל זה קרב על חיינו המשותפים ולכן צריך להבין שאם מחלישים את עצמאותן של האוניברסיטאות הציבוריות בישראל, אז ישראל לא תהיה 'חברת סטארט-אפ'. העתיד בשוק הגלובלי של ישראל תלוי בחוזק ובקדמה של האוניברסיטאות הציבוריות בארץ. אם המדע שלנו יהיה פחות ממצוין, לא יתחרה בעולם הידע, לא יקבל תקציבים ראויים בקרנות תחרותיות ומתקציבי המדינה, מנוע הצמיחה של השוק, שתלוי בהשכלה גבוהה, לא יחזיק מעמד. המשמעות היא בריחת מוחות, תשתיות רעועות ואקדמיה בינונית שידרדרו את ישראל במעמדה הבינלאומי והכלכלי. ההשקעה הכי בטוחה בעתיד של ישראל הוא באקדמיה. 'ייבוש' האוניברסיטאות בתואנה פוליטית הוא אסון כלכלי וחברתי למדינת ישראל".

כיצד לדעתך, באה לידי ביטוי החלשת מעמדן של האוניברסיטאות הציבוריות בישראל והפגיעה באופן בו הן נתפשות בעולם?

טלשיר: "אתן לדוגמה את אישור המכללה באריאל כאוניברסיטה. המהלך הזה היה משימה פוליטית של הממשלה. כלומר, שימוש במדיניות פוליטית כדי לקדם או לא לקדם מדענים שכלל לא בטוח שהם עומדים בסטנדרטים. יש לכך משמעויות דרמטיות מאוד על האופן בו האקדמיה הישראלית נתפשת בעולם ויש לכך גם משמעויות תקציביות מרחיקות לכת. במקום לתקצב שבע אוניברסיטאות, עלייך לתקצב שמונה אוניברסיטאות כשאחת מהן היא כלל לא אוניברסיטה, ולכן יש פגיעה באוניברסיטאות האחרות. יש בעייתיות מהותית כשאת לוקחת מכללה והופכת אותה לאוניברסיטה שאין לה את התשתיות בכלל לעשות מחקר אקדמי, אין כלים מחקריים מתאימים, אין סגל מתאים או את הדברים הבסיסיים שהופכים מכללה לאוניברסיטה. זה בדיוק הוויכוח בין מקצוענות למשילות".

האקדמיה והמדע בישראל, שלא מרצונם, נתפשים כיום כשחקן פוליטי, מבהירה טלשיר, למרות שמהות העבודה שלה ושל חבריה היא לא עבודה פוליטית, אלא עבודה שתורמת לקידום הידע גם העולמי וגם הישראלי, לדבריה. במיזם שלה במרכז שאשא למחקרים אסטרטגיים של האוניברסיטה העברית, הרעיון היה לבנות סדר יום בישראל 2048 ובמסגרתו הובילה שני שולחנות, האחד היה הצוות שעסק במקום של ההשכלה הגבוהה בישראל ובחברה פוסט-תעשייתית יחד עם הפרופסור ישראל כ"ץ, והנושא של הצוות השני, שכעת קיבלה אישור לספר עליו, שנקרא 'משילות מול דמוקרטיה'. הספר ייצא לאור באפריל 2020.

ספרי על הספר עליו את שוקדת בתקופה זו 'משילות או דמוקרטיה'.

טלשיר: "הרכב הכותבים בספר הוא שילוב בין אנשי פרקטיקה, כגון המשנה ליועץ המשפטי לממשלה לשעבר, פרקליט המדינה לשעבר והיועץ הבכיר של איילת שקד כשרת משפטים לחקיקה, ובין מאמרים של אנשי אקדמיה, כגון, מאמר שלי ומאמר של הפרופסור מוטה קרמניצר. הניסיון לשלב בין אנשי מחקר ובין אנשי פרקטיקה ולראות איך אנחנו מביאים את המחקר שלנו להשפיע על השאלות שמעצבות את התחום ואיך אפשר לעצב את התפישות של אנשי הפרקטיקה כתפישות שהן גם תאורטיות, הוא בליבת הספר. "הנושא בו דן הספר הוא קריטי להמשך קיומה של ישראל כדמוקרטיה ליברלית עם חוקי משחק של שלטון חוק. תפישת המשילות שהתפתחה בישראל שונה דרמטית מזו הקיימת היום בעולם הדמוקרטי. בעולם הדמוקרטי משילות היא גוברנאנס (governance) תפישת שלטון המבקשת שיתופי ציבור, פתיחת מנגנוני קבלת החלטות למשילות משולבת עם גופי מומחים וארגוני חברה אזרחית וכו'. בישראל 'משילות' היא בכלל תרגום לגוברנביליטי (governability), שזה בכלל 'ממשלתיות'. כלומר, חיזוק מעמד הממשלה מול הכנסת, מול מערכת המשפט וכו'. לתת יותר ויותר עוצמה לממשלה, לתפקד לפי קריטריונים של נאמנות אישית ולא של אידיאולוגיה או מדיניות. זו בעיני אחת הרעות החולות המקעקעות את שלטון החוק". מחקר עכשווי: אידיאולוגיה ניאו-שמרנית והובלת שינויים מבניים

מה המחקר העיקרי בו את עוסקת כיום?

טלשיר: "המחקר הגדול שלי שאני נמצאת בעיצומו הוא על האידיאולוגיה של ממשלות נתניהו ועל השינויים המבניים שתפישת העולם הזו חוללה בישראל באופן שיטתי, בחוקה וחוקי היסוד, בממשק בין הרשויות, בתפישת התרבות, במערכת החינוך, במערכת המשפט ובמשרדי הממשלה, בממשק עם ארגוני החברה האזרחית ובתפישות היסודיות של הציבוריות בישראל. בתפישה של מה זה הלאום ומה זה העם, מהי 'יהדות' ומהי 'תרבות' ואיזו מין מדינה אנחנו. האם מדינת ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית או רק מדינה יהודית? זה לא קשור לתפישות שמאל או ימין, כי גם בתפישת היסוד של הימין ולא רק של השמאל רוצים לשמור על מדינה יהודית ודמוקרטית ועל לאומיות וליברליות. זאת השאלה של בחירות 2019. "אני חוקרת אידיאולוגיות וכל ויכוח שנראה כמאבק על עוצמה אישית, אני רואה גם בעיניים אידיאולוגיות. למשל, המאבק לשינוי המרקם של בית המשפט העליון. כששר משפטים אומר אני רוצה שופטים שיהיו נאמנים לדרך שלי ובעוד רוב התקשורת מתייחסת לזה רק כאל מאבקי כוח ושררה, אני מתייחסת לזה כאל שינוי דרמטי באידיאולוגיה או בתפישת העולם של האופן שבו נראית מדינת ישראל. התורה הסדורה של איילת שקד, שהיא האידיאולוגית החריפה ביותר של ממשלות נתניהו, אומרת שהזיהוי של מדינת ישראל כמדינה ליברל דמוקרטית הוא זיהוי אידיאולוגי, ולכן משייכת את הסדר החוקתי הליברלי, ואת עצמאות בית המשפט, לאג'נדה פוליטית שמבחינתה היא מגדירה כשמאל. מפלגת הליכוד במקורה היא מפלגה יהודית ליברלית כמו מפלגות השמאל. רוב הציבור פה מעוניין במדינה שהיא מדינת לאום של העם היהודי, אבל גם ליברלית שנותנת זכויות לכולם, ורואה בדמוקרטיה לא רק פרוצדורה אלא חלק ממערכת הערכים שלנו כבני אדם. זה גם מה שהיהדות הביאה לעולם בתפישה האוניברסלית של ערך השוויון, חרות וכדומה".

כיצד הסוגיה של התערבות בבחירת שופטים יכולה ליצור שינוי מבני אידיאולוגי בהגדרה של מדינת ישראל?

טלשיר: "כשיש מגמה לבחירת שופטים שמרניים שיתנו דגש לזכויות הקולקטיביות גם אם זה פוגע בזכויות פרט, נוצר שבר טקטוני בהגדרה של ימין ושמאל בישראל. זה גם חלק מהאמריקניזציה שנכנסה לשיח הפוליטי הישראלי. למעשה מה שעשו הוא לקחת ויכוח בתוך הקהילה המשפטית בין שופטים אקטיביסטיים לשופטים פורמליסטים ולהלביש עליו מאבק בין שופטים ליברליים לשופטים שמרניים שאין ביניהם חפיפה. כללי המשחק הדמוקרטיים מבוססים על העצמאות של מערכת המשפט והליברליזם, וכשמנסים להכפיף את מערכת המשפט לממשלה אנו פוגעים במהות תפקידה כבית דין חוקתי, כגורם מבקר ששואל אילו חוקים אינם חוקתיים ועלולים לפגוע בזכויות הפרט".

היכן נכנס לתמונה תפקידה של האקדמיה בהסברה על מה נסוב המאבק פה בעצם?

טלשיר: "ממשלות נבחרות כדי להוביל מדיניות, אבל ישנם הבדלים בין שינויים מבניים לבין שינויים חוקתיים, שהופכים את מדינת ישראל למדינה לא-דמוקרטית, וזאת נורת אזהרה מהבהבת. המקום שבו אתה מוביל שינוי משטרי הוא מקום שיש להסתכל עליו. הוויכוח הגדול הוא על הקשר בין הזרוע השופטת לזרוע המבצעת. זה לא ויכוח בין אישים, ולכן הכלים של הניתוח האקדמי, אם הם לא נשארים על מדפי האקדמיה אלא יורדים לניתוח השטח, עשויים לעשות את העבודה עבור כל אזרח בהבנה על מה אנחנו בעצם מתווכחים פה. האם אנחנו רוצים מדינה ניאו-שמרנית המבוססת על נאמנות אישית לשליט, או האם אנחנו רוצים לשמר מדינה שהיא יהודית ודמוקרטית ואנחנו מצויים כל הזמן בגבולות ביניהם ועל מה זה בעצם אומר, תוך שימור הקונצנזוס הרחב הזה. "התפקיד שלנו באקדמיה, בין היתר, הוא להביא כלים מקצועיים מתוך המדע, שיכולים להסביר ולהביא את נקודת ההסתכלות הרחבה, וזאת המשימה שמתלכדת עם שתי מערכות הבחירות של 2019. לכן רואים מערך מפלגתי שונה לגמרי של מה זה הימין ומה זה השמאל. השיח האזרחי והליברלי בישראל והשיח על הממשק בין דת ומדינה לא שמר על סטטוס-קוו, אלא התכוון לקוטב בו היהדות מוגדרת פה כדת ולא כלאום, ולכן הקוטב הפך יותר ויותר דתי".

עד כמה לדעתך ניתן, אם בכלל, להשפיע או להאיר נקודות מבט נוספות לציבור הבוחרים נוכח הסוגיות בהן את דנה, כדי שיבחנו מחדש את הצבעתם תהיה אשר תהיה?

טלשיר: "בשל העובדה שהפוליטיקה יושבת על שסעים חברתיים ועל תפישות עולם ועל המקומות בהם גדלת, קשה מאוד לבצע שינויים, כי לא מעט מההצבעה בבחירות מאופיינת בהצבעה אישית ואפילו שבטית. ההכרה שעלינו להסתכל לאן בעצם תוביל הממשלה הנבחרת הבאה והחזון שלה לגבי איך תיראה המדינה, היא ניתוח אידיאולוגי, ובזה אני עוסקת ממש בימים אלה, כי אני חושבת שהאקדמיה לא יכולה להישאר במגדל השן. "הניתוח של הספר שאני נמצאת במהלך כתיבתו, מסתכל על שינויים מבניים וגיבוש אידיאולוגי של ממשלות נתניהו בשני העשורים האחרונים. הטענה המרכזית בספר, בניגוד למה שהתקשורת והשיח הציבורי אוהב לראות כאינטרסים אישיים של נתניהו ומשפחת נתניהו, היא שיש שם תפישת עולם שלמה שמובילה לשינויים דרמטיים בפוליטיקה הישראלית, בקשרים בין תקשורת ופוליטיקה, בין הרשות השופטת לרשות המבצעת, בתפקיד של האקדמיה, בתפקיד של שומרי הסף. אבל איש לא עשה ניתוח אידיאולוגי מבני של מה תפישת העולם, אילו שינויים היא כבר הובילה והאם זה הכיוון שאליו מדינת ישראל רוצה ללכת אליו".

מה הכוח המניע שלך כאשת מדע?

טלשיר: "יש הרבה דרכים בהן ניתן להשפיע, ובמובן הזה הדרכים הקלאסיות הן דרך פוליטיקה או דרך חברה אזרחית, והנישה שאני חושבת שעיצבתי גם לעצמי וגם לכל התוכניות והמרכזים שהובלתי, היא הנישה שאומרת שלאוניברסיטה ציבורית יש תפקיד בעיצוב של מדינת ישראל. יש לי מחלוקת גדולה עם העמיתים שלי בחו"ל. הם אומרים: אנחנו אנשי מדע המדינה, ועלינו לגדל את המדענים הכי טובים. אני משיבה: אצלי בישראל, כשאני נכנסת לכיתה של 300 סטודנטים בקורס מחשבה מדינית מודרנית, מה שמעניין אותי הוא לא רק האחד שבעוד עשר שנים יקבל תקן באוניברסיטה, אותי מעניין שיהיו פה 300 סטודנטים ביקורתיים שבנו את תפישת העולם שלהם, שמכירים תפישות עולם אחרות, שיודעים לקרוא בצורה ביקורתית עיתונות ופוליטיקה וחברה ואינטרנט, שיהיו אזרחים מעורבים. "האם הם יקחו זאת לימין או לשמאל? זה לא מעניין אותי, אני רוצה לתת להם כלים להיות אזרחים מעורבים שיבינו את מידת ההשפעה שלהם. אנחנו נמצאים עדיין במאבק על איזו מדינה אנחנו ובאיזו מדינה אנחנו רוצים לחיות, וזאת המשימה שלי. יש לי עמדות ותפישות ואני חברת מפלגה, אבל זה לא מעניין, אני רוצה שהם יהיו ביקורתיים וידעו לקבל את ההחלטות שלהם. יש ויכוח על זה גם באקדמיה וגם בציבור הרחב בכלל. זה חלק מהתפקידים החשובים של אוניברסיטה ציבורית וזה מה שאני מאמינה בו ומניע אותי מגיל צעיר מאוד. כשעשינו את מסיבת הזוגיות שלנו, המורה לפילוסופיה שלי בתיכון תיאר בכתב באופן יפה ובמדויק איך הייתי בתור תלמידה, עם המוטיבציה הזאת של תמיד לשנות ולא לקבל את הדברים כמות שהם. אי-אפשר להשתיק אותי לאורך זמן, אבל המציאות היא מורכבת".

האם לדעתך האקדמיה היא עדיין אליטה גברית?

טלשיר: "16% בלבד מהפרופסורים מן המניין באקדמיה הן נשים, שיעור נמוך מאוד בדרגים הגבוהים ביותר. אחת הדילמות שלנו בתוכנית למובילות אקדמית הייתה העובדה, שמתוך 40 האנשים שהיו בתפקידים מספיק בכירים כדי להשתתף בה, היו רק שמונה נשים. הדילמה הייתה אקוטית מאוד, כי מצד אחד אפשר לומר שזה לא שוויוני, אבל מצד שני אם את מכניסה לתוכנית נשים שהן בתפקידים פחות בכירים משל הגברים, את בעצם מעמיקה את הסטיגמה (הכתם) כי הן לא מתמודדות עם הדילמות הניהוליות שעניינו אותי בדרג הגבוה ביותר באוניברסיטה, ובנוסף את מכניסה אותן למקום חלש, כי הן לא בתפקיד שכל השאר נמצאים בו. "זאת הבנייה של חוסר האיזון. במחזור הראשון היו רק שמונה נשים, ובמחזור השני הורדנו מעט את הדרג ואז שיעור הנשים בתוכנית עלה ל-40%. זה משקף בצורה הולמת שגם באוניברסיטה שהיא מוסד שוויוני, עדיין לא קיימת שוויוניות בדרגים הבכירים, כי למשל לא הייתה מעולם נשיאה באוניברסיטה העברית, הייתה רקטורית אחת לפני מספר שנים. ההנהלה עדיין גברית מאוד בהרכבה, וזאת מציאות עדיין לא פתורה. הפתרון לא יגיע לבד. צריך להיות כל הזמן עם מודעות וביקורתיות ולקרוא את הסביבה דרך יחסי הכוח והיחסים הפוליטיים ולא רק להיות נאיבי ולומר, 'ככה העולם'".