בתחילת 2019 קרקע
עמנואל מקרון את מטוסו הנשיאותי ופינה את יומנו כדי להתמקד במחאת האפודים הזוהרים. שישה חודשים מאוחר יותר התמונה שונה בתכלית. במשך שלושה ימים ישב מקרון בראש פסגת G7 בעיר ביאריץ, והצליח למנות ממנה להפוך לאסון כפי שחששו רבים.
דונלד טראמפ יצא מרוצה, מתח המכסים הטרנס-אטלנטי הוקל וטראמפ אפילו הסכים עקרונית להיפגש עם נשיא אירן, חסן רוחאני.
הנקודה האחרונה הייתה המרשימה ביותר, כותב אקונומיסט. דיפלומטים צרפתים עמלו במשך חודשים על דרכים להקל את המתח עם אירן ולשמר את עקרונות הסכם הגרעין מ-2015. מקרון הזמין במפתיע את שר החוץ האירני, מוחמד זריף, לפגישה בשולי הפסגה – ולמחרת אמר טראמפ שאם הנסיבות יתאימו, יסכים להיפגש עם רוחאני. אבל בסופו של דבר לא יצא מזה דבר. אירן התנתה את הפגישה בהסרה מוקדמת של העיצומים האמריקניים, ומקרון למד בדרך הקשה שאין טעם לנסות ולהקסים את טראמפ כאמצעי להביא אותו לשנות את מדיניותו.
מדיניותו של מקרון – לדבר עם כולם – טומנת בחובה גם סיכונים. הוא הזמין את
ולדימיר פוטין לביקור זמן קצר לפני הפסגה, וגם כאן לא השיג הרבה. מקרון טוען מזמן, שמנהיגים כאלה מסוכנים יותר כאשר הם מבודדים, ומנסה לפעול מולם בשילוב של נחישות וחנופה. בסופו של דבר, צרפת היא מעצמה בינונית, גם אם בעלת נשק גרעיני, ולכן יכולתו של מקרון להגשים את שאיפותיו היא מוגבלת. לכן הוא מקדיש כל כך הרבה זמן לרעיונות לחיזוק מה שהוא מכנה "ריבונות אירופית" – יכולתה של היבשת לפעול כגוש אסטרטגי וכלכלי. לכן הוא גם סבור, שביכולתו למלא תפקיד של מתווך.
ייתכן שלמקרון אכן יש הזדמנות יוצאת דופן לבנות מנהיגות – סבור אקונומיסט. אחרי שנתיים בתפקיד הנשיא, יש לו קשרים בינלאומיים, והוא גם הצליח למצוא מסילות לליבו של טראמפ – עימו סעד בארבע עיניים במשך שעתיים. מקרון השקיע שנתיים ביצירת היחסים עם מנהיגי העולם, ופסגת ביאריץ הייתה המקום בו החל לקטוף את הפירות.
גורם שני הוא חלל המנהיגות באירופה. ארה"ב התרגלה לראות את אנגלה מרקל כמנהיגת היבשת, אבל היא נחלשה בשל הבעיות של מפלגתה בקלפי וההאטה בכלכלה הגרמנית. ואילו הברקזיט מעסיק את בריטניה וגוזל את כל משאביה הדיפלומטיים. מקרון – המחזיק על שולחנו את זכרונותיו של שארל דה-גול – להוט לתפוס את המקום שהתפנה. כדי להשיג זאת, הוא סייע לבחור את בת-ארצו כריסטין לגראד לנגידת הבנק המרכזי האירופי, ואת אורסולה דר-ליין הפרו-צרפתית לנשיאת האיחוד.
הגורם האחרון הוא המצב הכלכלי הטוב-יחסית של צרפת. התוצר המקומי צפוי לעלות השנה ב-1.3%, לעומת 0.5% בלבד בגרמניה. האבטלה עודנה עומדת על שיעור גבוה של 8.5%, אבל הוא הנמוך ביותר מזה עשור. צרפת פחות מוטת-ייצוא מאשר גרמניה ולכן פחות פגיעה למלחמות הסחר. וההשקעות שבוצעו בתגובה למחאת האפודים הזוהרים, סייעו להמריץ את הכלכלה והחזירו את שיעורי התמיכה במקרון לרמתם אשתקד.
הצרפתים בעלי השאיפות הכלל-עולמיות רגישים בדרך כלל למידת ההצלחה של מנהיגיהם בחו"ל. תפקודו של מקרון בפסגת G7 זכה לשבחים מבית. לא בטוח שהיא תוביל לעסקות, ואכזבות הן בלתי נמנעות. אבל ביאריץ לימדה שמקרון עולה למעמד של מנהיג אירופי המוכן ליטול סיכונים, לדחוף רעיונות חדשים ולהשתמש במערכת רב-קוטבית כדי להקל מתחים ולשמור על הסדר הליברלי.
