בימים שהשיח בתקשורת מתמקד בהסתה אנטישמית כלפי המיעוט הערבי החי כאן בארץ, כמי שגנב את הבחירות ואשם בכך שמפלגתו של
נפתלי בנט לא עברה את אחוז החסימה, ובכך נמנעה הקמת ממשלת ימין, אני מתגעגע לרבי בנימין, האיש שנשכח מן הזיכרון הציוני הקולקטיבי, למרות שהשקיע רבות במפעלי ההתיישבות בארץ.
למרבה הצער, הזיכרון הציוני הקולקטיבי לא שמר חסד למי שהיה בין מייסדי כנרת ובין מייסדי כפר עציון בגוש-עציון, למי שהיה לו חלק ביסודה של תל אביב ויותר מאוחר ביסודה של העיר בת ים שקמה מתוך החולות.
רבי בנימין, מי שהיה פעיל מרכזי בתנועת "המזרחי", אחת מתנועות האם של מפלגת "
הבית היהודי" כיום - נשכח מן הזיכרון הקולקטיבי, כי העז לומר "שלא באיבה ולא בעברה ולא במשטמה תבנה את משכן דורותיך, כי אם באהבה, בחסד, בצדק ובאמונה
וְאָהַבְתָּ אֶת יוֹשֵׁב הָאָרֶץ, כִּי אָחִיךָ הוּא, עַצְמְךָ וּבְשָׁרְךָ, לֹא תַּעֲלִים עַיִן מִמֶּנּוּ... לְהַחְיוֹת אֶת הָאָרֶץ בָּאתֶם וְלֹא לָקַחַתְּ מֵאֲחֵרִים בָּאתֶם".
בחודש תשרי תשע"ד הוא כתב בעיתון "החרות" את הדברים הבאים: "חיינו בארץ הזו תלויים במילוי של כמה וכמה תנאים. תנאי הכרחי הוא יצירת יחס טוב אל העם היושב בארץ". הוא אינו נמנה מביקורת קשה בכותבו באותו מאמר: "...בתחילת ההתיישבות שלנו, אנו יכולים להוסיף: על חטא שחטאנו ביחס גרוע לעם ערבי היושב בארץ".
בימים שראש הממשלה,
בנימין נתניהו, מתדלק שנאה לערביי ישראל כגונבי בחירות, אחרי שנואש מהבוטות ומגסות הרוח המזהירה מערבים הנוהרים לקלפי, אני מתגעגע לאיש מצמרת תנועת המזרחי, אדם חרדי, לרבי בנימין.
אני מתגעגע לאיש הציבור חרדי, שהתייחס לתרבות הערבית, לקוראן ולניגון קולו של המואזין במסגד בכבוד גדול. קולות המואזין נשזרו באוזנו עם קולות תפילה המוכרות לו מן החזנות. כמי שבנעוריו ובבגרותו חבש את ספסלי הישיבה, הוא מתייחס בחיבה לצלילי הגיית הקוראן כאל צלילים המתמזגים אצלו בניגון הלימוד הישיבתי המסורתי.
אני מתגעגע לרבי בנימין, איש הגשר, בימים שראש ממשלת ישראל מעמיק את השנאה לעם הפלשתיני, והוא עושה זאת בכלים אנטישמיים, שמביישים אותנו בני העם היהודי.
