לונדון של ברקזיט

הביקור האחרון שלי בלונדון היה לפני ארבע שנים, כחצי שנה לפני משאל העם על הברקזיט. השבוע חזרתי לבירת בריטניה, בעיצומו של משבר חוקתי מהחמורים שידעה הממלכה. אבל ברחובות העיר - שהצביעה נגד הפרישה ביוני 2016 - לא מרגישים דבר. יש שיראו בכך סימן לקור הרוח הבריטי המפורסם; ואולי זוהי דווקא עדות לחוסנה של הדמוקרטיה הבריטית - הדברים נעשים בצורה מסודרת ונחתכים במוסדות הנבחרים ולא ברחובות. השקט בלט במיוחד ביום ראשון (8.9.19) ליד הפרלמנט, בכניסה החסומה לדאונינג סטריט וברחוב ווייטהול שביניהם. בסמוך לבניין הפרלמנט (המצוי בשיפוץ מסיבי, מה שאולי מאפיין היטב את המתחולל בתוכו) עמדה מפגינה בודדת והזכירה לעוברים ולשבים ש"הצבענו בעד פרישה". מפגין אחר עטה בקבוקי פלסטיק ודרש "לאסור את הפלסטיק כמו שאסרו את האזבסט". וזהו. ליד דאונינג סטריט, המבוצר מחשש לפיגועים, לא היה אפילו מפגין אחד. אל תטעו: יש בלונדון הפגנות בעד ונגד הברקזיט, בעד ונגד בוריס ג'ונסון. אבל הן מתמקדות באירועים ספציפיים, בעיקר בעת ישיבות הפרלמנט. אין כאן תנועה עממית המפגינה נוכחות מתמדת, מסוג אוהלי המחאה שאנו רואים ליד בית ראש הממשלה ומול הכנסת. וכאמור, ניתן לתת מספר הסברים לעובדה הזאת.

ממשאל מאוד לא-מדעי שערכתי, נראה שהסיבה המרכזית היא זו: לבריטים מן השורה פשוט נמאס לחלוטין מהברקזיט. זה מה שאמרו לי מוכרת בחנות הדוב פדינגטון בתחנת הרכבת בעלת אותו השם, בנקאי בגיל העמידה בסניף נשיונל ווסטמינסטר, המוכר בחנות המזכרות של הפרלמנט והמדריך הסקוטי ב-Bentley Priory שאליו עוד נחזור. היחיד שאמר לי שהוא מדבר עם חבריו על הברקזיט, היה המוכר בחנות המזכרות של מוזאון טייט - אבל הוא פורטוגזי, שאינו יודע האם יוכל להישאר בלונדון אחרי הברקזיט, כך שהנושא נוגע אליו אישית. "הברקזיט יצא לנו מהאף. כל מה שאנחנו רוצים זה שהפוליטיקאים יחליטו סוף-סוף, ויגידו לנו מה קורה ומה עלינו לעשות" - כך אומרים ארבעת האחרים, כמעט מילה במילה. אחרי שלוש שנים של דיונים אין-סופיים שלא הובילו לשום מקום, הבריטי ברחוב לא רוצה לשמוע על הנושא ובוודאי שאינו רוצה לדבר עליו. היחידים שהברקזיט באמת מעסיק אותם הם הפוליטיקאים והתקשורת. ברמה העקרונית, הם צודקים: מדובר בצעד שישפיע על בריטניה, אירופה והעולם למשך עשרות שנים. אבל הברקזיט איננו "איסט אנדרס", אופרת הסבון בה צופים הבריטים בדבקות מזה כמעט 6,000 פרקים. הדמויות לא מתחלפות, העלילה לא מתקדמת, הפרק הבא ייראה בדיוק כמו הקודם, בקיצור: מ-ש-ע-מ-ם. אין זה המקרה היחיד בו התקשורת והפוליטיקה מתמקדות בנושא שהוא אולי חשוב מבחינה אובייקטיבית, אבל שולי מבחינה סובייקטיבית של כמעט כל יתר הציבור. זה המצב בארה"ב עם הפרשה הרוסית: הדמוקרטים ממשיכים לחפור בה, גם אם התקשורת לבסוף זנחה אותה - למרות שכל הסקרים מראים שהיא ממש לא מעניינת את הבוחרים. ואגב, מעניין לדעת מה קורה אצלנו: האם הבוחר באמת מתעניין בפרשות נתניהו ובסוגיות דת-מדינה, או שהרבה יותר חשובים לו הכנסתו הפנויה, חינוך ילדיו ובריאות הוריו. משום מה, את זה איש אינו שואל בסקרים - אולי משום שהם מוזמנים בידי אמצעי התקשורת, שרוצים להמשיך לטחון את הנושאים המעניינים אותם.

תעשיית המזכרות הבריטית ידועה היטב ביעילותה ובתגובתה המיידית לחדשות החשובות - דהיינו חתונות ולידות מלכותיות. בדרך כלל עוברות שתיים-שלוש יממות עד שהחנויות מוצפות בספלים, צלחות, מחזיקי מפתחות, מסגרות לתמונות וכל מוצר אחר שתעלו (וגם כאלו שלא תעלו) על דעתכם ושניתן להנציח בהם את האירוע ההיסטורי. מה שלא תמצאו גם בחיפוש מדוקדק - ואני יודע, כי חיפשתי - אלו מזכרות הקשורות לברקזיט. ככלות הכל, מדובר באחד האירועים החשובים ביותר בתולדות בריטניה מאז תום מלחמת העולם השנייה. הוא משפיע וישפיע על חייו של כל בריטי, במישרין ובעקיפין. הוא משתק את הממשלה והפרלמנט כבר שלוש שנים. הוא יכול לשנות בצורה דרמטית את המפה הפוליטית של הממלכה. ולמרות כל זה, לא מקדישים לו אפילו מפית אחת, מגנט או עיפרון. בשתי חנויות הספרים הגדולות ביותר והטובות ביותר בלונדון - Hachard’s ו-Waterstone שברחוב פיקדלי - יש מעט מאוד ספרים על הברקזיט, ולא נראה שהם זוכים להתעניינות של ממש. גם לכך יש כמה הסברים אפשריים. חברתי מירב ארד אומרת בציניות צודקת, כי מדובר בנושא חשוב - לא ברכילות; יצרני המזכרות ואספניהן מתעניינים הרבה יותר בנסיך ג'ורג' מאשר בבוריס ג'ונסון. הסבר נוסף מתקשר למציאות שתיארנו קודם לכן: סוג של אדישות. עוד הסבר הוא שמדובר באירוע טראומתי העלול לגרום לבריטניה נזק אדיר לאורך שנים - ואת זה אין חשק מיוחד לזכור ולהזכיר. תחושת הבטן שלי אומרת, שלבריטים פשוט אין חוש מסחרי מספיק מפותח וגמישות מחשבתית מספקת כדי לנצל הזדמנות שכזאת. הם מוכרים מזכרות מלכותיות 200 שנה - אז זה מה שהם ימכרו עוד 200 שנה. הם משווקים תמונות של אתרי לונדון כבר 100 שנה - אז זה מה שישווקו עוד 100 שנה. ושהמציאות העדכנית תסתדר לבד.

אני עוקב אחרי הברקזיט ומסקר אותו עבורכם כבר שנתיים, ועדיין לא מצליח להבין מה לעזאזל קורה כאן - והביקור בלונדון לא סייע לי לענות על השאלה הזאת. התמיהה שלי מתחלקת לשניים: מה מתרחש ברמה העובדתית ולמה זה קורה במישור העקרוני. ברמה העובדתית אני עוד איכשהו מסוגל לעקוב אחרי כל הפיתולים וההפתעות, אבל זה הולך ונעשה קשה. קריאה של העיתונים הבריטיים המובילים וצפייה בערוצי החדשות החשובים מלמדת, שגם עמיתי הבריטים - עיתונאים מעולים בכל קנה מידה - כבר מתקשים לעיתים לרדת לעומקם של הדברים ולנסות לחזות את שיקרה מחר בבוקר. "כולנו עוברים כאן שיעור בנהלים פרלמנטריים", העיר אחד מהם בשידור חי. אחר הודה, שעשרות שנות הניסיון שלו לא הכשירו אותו להגיע למסקנות ברורות על מה שמתרחש ויתרחש. השאלה הגדולה באמת היא במישור העקרוני. הבריטים הכריעו בעד פרישה מאירופה, ולא משנה עד כמה הרוב היה קטן; זה מחייב. הם הלכו לקלפיות באוקטובר 2017 ושלחו לפרלמנט מאות נציגים התומכים בפרישה, וגם זה מחייב. אלא שבינתיים התברר, שאין פתרון מוסכם לבעיה הגדולה ביותר: איך יוצרים גבול בין שני חלקי אירלנד בלי ליצור גבול כזה. איך מונעים מעבר חופשי של אנשים וסחורות מאירלנד הנשארת באיחוד לצפון אירלנד הפורשת ממנו - בלי להפר את התנאי היסודי של הסכם השלום שסיים את מלחמת האזרחים העקובה מדם: לא יהיו גבולות ותחנות ביקורת בין שני חלקי האי האירי. תרזה מיי והאיחוד הגיעו להסכם על מה שמכונה Backstop: בריטניה תישאר בשוק המשותף ובמעטפת המכס עד שיימצא פתרון טכנולוגי לבעיה. תומכי הברקזיט הנוקשה, בראשותו של ג'ונסון, טוענים שמשמעות הפתרון הזה היא המשך החברות בפועל באיחוד. הפרלמנט דחה שלוש פעמים את ההסכם - וגם את כל החלופות שהציעו חבריו. בריטניה אומרת מה היא לא רוצה, אבל לא מציעה שום פתרון חילופי - ולאיחוד כבר נמאס מהזמן ותשומת הלב שהוא צריך להקדיש לבריטים הללו, שלא יודעים בעצמם מה הם רוצים. המוצא ההגיוני ביותר הוא לקיים משאל עם נוסף. המתנגדים לו טוענים, שהוא יהיה ביזוי הדמוקרטיה. בכל הכבוד, זוהי שטות. המשאל הקודם היה לפני 39 חודשים, לא אתמול בבוקר; זה לא ניסיון לשנות את תוצאותיו, אלא הבאת העובדות הרלוונטיות והעדכניות בפני הבוחר. הכי נכון היה להציג לבריטים שלוש חלופות: ההסכם הקיים, פרישה ללא הסכם או ביטול הפרישה. אבל האופציה הזאת כמעט ולא עולה על השולחן, ואם היא עולה - זה רק כדי להעיף אותה ממנו כאילו מדובר בצלחת מלוכלכת. התוצאה היא, שבריטניה מוכנה להתרסק לתהום של פרישה ללא הסכם. זה נראה כמו מדינה שהחליטה להתאבד בשידור חי.

ביקרתי בלונדון למעלה מ-20 פעמים מאז טיול הבר-מצוה שלי, הרחק בשנת 1977. בכל הזהירות המתבקשת אני אומר, שמעולם לא נתקלתי בכאלו תורים, חוסר יעילות וסוג של אדישות כמו הפעם. זה התחיל בנמל התעופה הית'רו, עם תור של 90 דקות (!) בביקורת הדרכונים. אחד העובדים בא להתנצל וטען שמדובר בסיבות עונתיות; זה לא שכנע אותי, כי הייתי בלונדון בכל העונות ומעולם לא היה משהו שהתחיל להתקרב להמתנה. כאשר סוף-סוף הגיע תורי, ראיתי שרק שליש מהדלפקים מאוישים. מאוחר יותר, במלון, תהליך הכניסה היה מייגע מאוד, בשל חוסר יכולת של שתי פקידות לעקוף בעיית תקשורת במסוף כרטיסי האשראי. למחרת ראיתי תופעה דומה מאוד במשרד הכרטיסים של חברת הרכבות Great Western בתחנת פדינגטון: תשעה דלפקים ורק שלושה-ארבעה מאוישים. מה שאמור להיות שירות של לכל היותר דקה או שתיים - כמה זמן כבר אמורה להימשך מכירת כרטיס - נמשך דקות ארוכות ומרובות. המוכרים רצו להיות אדיבים ונחמדים לכל מי שהגיע אליהם, אבל התעלמו מאלו שעודם בתור ושכחו שגם היעילות חשובה. אולי האכזבה הגדולה ביותר הייתה בארכיון המדינה הבריטי, הארכיון הטוב ביותר בעולם. ביקרתי בו פעמים רבות, ותמיד ידעתי שהתיקים מגיעים תוך 20 או לכל היותר 30 דקות. הפעם המתנתי 40 דקות, 50 דקות ואפילו שעה. נכון שהיו די הרבה מבקרים, אך לא יותר מכפי שראיתי בפעמים קודמות; ואילו מספר העובדים לא נראה קטן יותר. לא הייתה שום סיבה ניכרת לעין לירידה שכזאת במהירות השירות. ייתכן שאני רואה מהרהורי ליבי, אבל אולי גם התופעות הללו קשורות לברקזיט; הן לא היו לפני שהתחילה הפארסה הנוכחית. יכול להיות שכאשר עובדים מן השורה רואים שהפוליטיקאים יכולים לבזבז את זמנה של מדינה שלמה ולא למלא כיאות את תפקידם, גם הם מרשים זאת לעצמם, במודע או שלא במודע. נקודה מעניינת לבדיקה של סוציולוגים ופסיכולוגים.

כבר הזכרתי את Bentley Priory - אתר היסטורי מקסים ורב חשיבות, שאינו זוכה לחשיפה לה הוא ראוי. זהו בית בן כמה מאות שנים השוכן בצפון לונדון, הרחק ממרכז העיר ומן המוקדים התיירותיים. כאן פעל במלחמת העולם השנייה מטה פיקוד מטוסי הקרב - אותם מעטים כך כך, אשר רבים כל כך היו חייבים להם הרבה כל כך. חדר המבצעים שניהל את הקרב על בריטניה היה תחילה באולם גדול בבניין, ולאחר מכן הועתק לבונקר בשולי המתחם. כל הבתים שמסביב משמשים כיום למגורים - למעט הבניין בו בחר מרשל האוויר סר יו דאודינג למפקדתו, אשר הפך למוזאון ואתר הנצחה מרשים ומרגש. במרכזו עומדת השיטה שיצר דאודינג ערב המלחמה, ואשר אפשרה לנצל בצורה המיטבית את המכ"ם - שהיה אז המצאה בריטית סודית - ואת המידע מהצופים האנושיים, כדי להתכונן לבואם של מטוסי הלופטוואפה ולהתמודד איתם. המערכת פעלה בצורה מושלמת, עם מאות ואלפי בני אדם שהיו ברגים חיוניים בה. ביקרתי ב-Bentley Priory ביום שני (9.9.19), שעות אחדות לפני שהפרלמנט התכנס שוב, ופחות מיממה לפני שהתפזר במהומה שלא הייתה רחוקה מאלימות. בסביבות חצות היום התפעלתי מיכולת ההמצאה והנחישות של דאודינג, טייסיו, מפעילי המכ"ם, התצפיתנים, מעבדי המידע - אלו שמנעו מאדולף היטלר לכל הפחות לנסות לכבוש את בריטניה. לקראת חצות הלילה צפיתי בחברי הפרלמנט ממשיכים להטיח את הראש בקיר, ומתפלאים שהקיר אינו נשבר בעוד הם סופגים חבורות. וכך צצה השאלה שאין לי מענה עליה: זו אותה מדינה? זו בריטניה שניצחה בשתי מלחמות עולם? זהו המשק החמישי בגודלו בעולם? זוהי מעצמה גרעינית עם מושב קבוע במועצת הביטחון? או שזוהי מדינה שאיבדה את שפיותה?